בבית המשפט העליון
בשג"ץ 9077/17
לפני:
כבוד השופט ד' מינץ
המערער:
סאמר חידר עיאט
נ
ג
ד
המשיבים:
1.בית המשפט הצבאי לערעורים
2.השופט אל"מ נתנאל בנישו, נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים
3.התביעה הצבאית
ערעור על החלטת כב' הרשמת ל' בנמלך מיום 12.11.2017 במסגרת בג"ץ 1578/16
בשם המערער:
עו"ד בדר אלדין אגבאריה
פסק-דין
לפנַי ערעור על החלטת כב' הרשמת ל' בנמלך מיום 12.11.2017 במסגרת בג"ץ 1578/16, בגדרה נדחתה בקשת העותר לפסיקת הוצאות לטובתו לאחר שנמחקה העתירה מיוזמתו בשל כך שהתייתרה.
1.
המערער הוא תושב טול כרם שבאזור יהודה ושומרון. בשנת 2003 הוגש נגדו כתב אישום שייחס לו ביצוע של מספר עבירות ביניהן חברות בהתאחדות בלתי מותרת (ארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני) וניסיון גרימת מוות בכוונה בשל מעורבות בשני פיגועי טרור בשטח ישראל. בשנת 2004 הורשע המערער על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן ונגזר דינו למאסר עולם. החל משלהי שנת 2013 פנה המערער למשיבה 3 (להלן: התביעה הצבאית ) בבקשה לצילום חומר החקירה בעניינו, זאת לצורך בחינת האפשרות להגשת בקשה למשפט חוזר. כעבור כשנה, לאחר פניות חוזרות ונשנות מצדו שלא נענו על ידי התביעה הצבאית, בחודש דצמבר 2014 פנה המערער לבית המשפט הצבאי לערעורים בבקשה שיורה לתביעה הצבאית להתיר לו לעיין בחומר החקירה כאמור. בהחלטתו מיום 1.7.2015 דחה בית המשפט הצבאי לערעורים את בקשתו (ב"ש 3310/14). משהחלטה זו לא ערבה לחכו, ביום 25.2.2016 הגיש המערער עתירה למתן צו על תנאי בגדרה ביקש להורות למשיבים לתת טעם מדוע לא להתיר לו לעיין בחומר החקירה בעניינו (בג"ץ 1578/16). עוד בטרם נדונה העתירה לגופה, ביום 14.2.2017 התירה לו התביעה הצבאית לעיין בחומר המבוקש. לפיכך העתירה התייתרה ונמחקה ביום 1.3.2017 (כב' הרשמת ל' בנמלך ) על פי בקשת המערער ובהסכמת הצדדים.
2.
בהמשך הדברים הגיש המערער בקשה לפסיקת הוצאות לטובתו, בטענה כי עצם הגשת העתירה למתן צו על תנאי היא זו שגרמה לתביעה הצבאית לאפשר לו לעיין בחומר החקירה כפי שביקש. בהחלטתה מיום 12.11.2017 דחתה הרשמת את הבקשה. אמנם הסעד לו עתר המערער ניתן לו רק לאחר הגשת העתירה, אך לא בוסס דיו הקשר הסיבתי בין עצם הגשת העתירה לבין החלטתה של התביעה הצבאית להסכים לבקשתו ולמסור לידיו את חומר החקירה האמור. לפי הנטען, החומר נמסר לו בעקבות שינוי מדיניות התביעה הצבאית בבקשות מעין אלו, ולא בשל הגשת העתירה. לכן קבעה הרשמת כי במקרה זה אין מקום לחייב את המשיבים בהוצאות.
מכאן הערעור שלפנַי.
3.
לטענת המערער שגתה הרשמת בקבעה כי לא קיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין מסירת החומר. מהמועד שבו הגיש המערער את העתירה בבג"ץ 1578/16 נגד החלטות המשיבים שלא להתיר לו לעיין בחומר, ועד למועד שבו שינתה התביעה הצבאית את מדיניותהּ לעניין זה וסיפקה לו את החומר האמור, חלפה לא פחות משנה ארוכה. על כן, כך טען המערער, ברי כי השינוי במדיניות התביעה הכללית נבע מעצם הגשת העתירה מטעמו. התביעה הצבאית הייתה צריכה להתיר לו לעיין בחומר המבוקש אף מבלי שיידרש לפנות לערכאות שיפוטיות. אילו הייתה עושה כן מלכתחילה, היו נמנעות ממנו הוצאות מיותרות כמו תשלום שכר טרחה לעורך דינו וכיוצא באלה. מכיוון שכך, לדידו יש לחייב את המשיבים בהוצאות משפט לטובתו.
4.
לאחר עיון בהחלטת הרשמת, בטענות המערער ובתשובת המשיבים כפי שהוגשה לפני הרשמת, לא נמצא פגם בהחלטה ועל כן דין הערעור להידחות.
5.
זכותו של עותר לבקש לחייב משיב בעתירה שהגיש בהוצאות, לאחר שהחליט למשוך את עתירתו, נבחנת ככלל על פי ארבעה תנאים : האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא הזדרז העותר והגיש עתירה לפני שמיצה את כל האפשרויות שהיו פתוחות לפניו; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; האם עצם הגשת העתירה הוא שהניע את המשיב לחזור בו מהחלטתו הקודמת ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש עוד לפני שהעניין נדון לגופו על ידי בית המשפט (בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1994)).
6.
המערער טוען כאמור בגנות התנהלותה של התביעה הצבאית, שלטענתו התעלמה מפניותיו החוזרות והנשנות אליה. אולם, הסירוב להתיר לו לעיין בחומר החקירה בעניינו לא נבע מתוך שרירותיות או מתוך מטרה להטריחו, אלא כחלק ממדיניות התביעה הצבאית באותה עת ואשר השתנתה לראשונה זה לא מכבר. לראיה, משעה שמאס המערער בלהתדפק על דלתות התביעה הצבאית והגיש בקשה לבית המשפט הצבאי לערעורים, בקשתו נדחתה בהחלטה מפורטת ומנומקת, שאשררה את המדיניות האמורה. השאלה שנותרה להכרעה במקרה זה הינה אפוא, האם קיים קשר סיבתי בין עצם הגשת העתירה לבין מתן הסעד המבוקש. ככל שיעלה בידי המערער לשכנע כי העתירה שהגיש לבית משפט זה נגד החלטת התביעה הצבאית היא זו שהניעה את התביעה לשנות את המדיניות בה נקטה עד זה לא מכבר, יהיה בכך כדי להצדיק פסיקת הוצאות לטובתו.
7.
כאמור, המשיבים טוענים כי השינוי במדיניות התביעה הצבאית חל בעקבות דיונים שהתקיימו בפרקליטות המדינה בהשתתפות נציגי התביעה הצבאית. במסגרת דיונים אלה נדונה מדיניות פרקליטות המדינה והתביעה הצבאית ביחס לבקשות לעיון בחומר חקירה לצורך בחינת האפשרות להגיש בקשה למשפט חוזר. לבסוף הוחלט כי ההנחיה הפנימית בעניין זה, אשר חלה עד אותה עת רק על פרקליטות המדינה, תחול להבא גם על בקשות למשפט חוזר המטופלות על ידי התביעה הצבאית באזור יהודה ושומרון. לאמור, לכאורה לא היה כל קשר בין השינוי הכללי שאירע במדיניות התביעה הצבאית בעניינים מעין אלה, לבין הגשת העתירה הפרטנית בעניינו של המערער.
8.
כידוע, רשות שלטונית נהנית ככלל מחזקת תקינות המינהל. שכן, "רשויות המינהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשגרה, להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין" (עע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' לוי , פסקה 30 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (6.11.2012) ). אין המדובר בחזקה חלוטה, אך הנטל לסתור אותה רובץ לפתחו של המבקש, שבענייננו הוא המערער. ולא שוכנעתי כי הוא הרים נטל זה.
9.
המערער לא ביסס תשתית עובדתית מספקת המצביעה על התקיימותו, וממילא לא על עוצמתו, של קשר סיבתי בין הגשת עתירתו לבין שינוי המדיניות של התביעה הצבאית. כל שאמר הוא שחלוף הזמן בין הגשת העתירה לבין שינוי החלטתה של התביעה הצבאית, מלמד לכאורה על קשר סיבתי ממשי בין השניים. אכן, ממועד הגשת העתירה ועד למועד שבו החליטה התביעה לשנות מעמדתה ולספק למערער את החומר שביקש, חלפה לא פחות משנה. עם זאת, איני רואה קשר הכרחי בין הסיבה לבין המסובב. אין בפרק הזמן הממושך שחלף כדי לתמוך במסקנה כי ביסוד שינוי המדיניות עמדה דווקא עתירתו הספציפית של המערער, ולא שינוי מדיניות כללי כפי שטענו המשיבים. יתרה מכך, אילו הגשת העתירה הספציפית היא אכן זו שהיוותה את הזרז לשינוי מדיניות התביעה הצבאית לעניין זה, לא בלתי מתקבל על הדעת כי שינוי עמדתה היה נעשה באופן מיידי, ולא רק לאחר כשנה.
10.
על כל האמור יש להוסיף ולהדגיש כי ככלל, לרשם בית המשפט מוקנה שיקול דעת רחב וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בנקל בהחלטותיו, ודאי לא בנושא פסיקת הוצאות, אלא במקרים חריגים (ראו למשל: בש"מ 6614/17 קפלן את לוי בע"מ נ' החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ (3.9.2017) ; בש"פ 3464/17 דראגה נ' מדינת ישראל (26.4.2017); בש"א 10145/16 חללה נ' גלבוע (6.2.2017) . ראו והשוו גם: בשג"ץ 4934/14 גורנשטיין נ' כנסת ישראל , פסקה 13
(21.7.2014) ). לאור אמות המידה המצמצמות להתערבות ולנוכח האמור לעיל לגופם של דברים, מסקנתי היא כי מקרה זה אינו נמנה בין אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בהחלטת הרשמת.
לפיכך, דין הערעור להידחות. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"ז
בטבת התשע"ח (4.1.2018).
ש ו פ ט