בשג"ץ 919/20 החברה להגנת הטבע נ. השר להגנת הסביבה

1.

האם ניתן לעתור ל"הארכת מועד" להגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק?

2.

ביום 17.12.2019 פורסמה ברשומות אכרזה מטעם המשיב 1 אשר במסגרתה הורחבה רשימת המינים המוגנים בישראל, הכוללת צמחים ובעלי חיים, לרבות דגים. בטיוטת האכרזה שפורסמה להערות הציבור בחודש מאי 2018 נכלל מין הדג "דקר הסלעים" ברשימת הדגים המוגנים, ואולם ברשימה הסופית שפורסמה ברשומות הושמט דג זה מן הרשימה. המבקשת, החברה להגנת הטבע, טוענת בבקשה שלפניי כי מיד לאחר הפרסום ברשומות פנתה למשיבים בבקשה כי ישקלו מחדש את עמדתם וכן פנתה בבקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, לקבלת חומרים שונים שעמדו בפני המשיבים בטרם הפרסום ברשומות. בבקשה דנן עותרת המבקשת "למען הסדר הטוב ולשם הזהירות" כי תינתן לה ארכה להגשת העתירה "עד 21 ימים לאחר קבלת מענה המשיבים לפניותיה ולבקשותיה לפי חוק חופש המידע" (או עד מועד סביר אחר שייקבע על ידי בית המשפט).

3.

דין הבקשה להימחק שכן לא ניתן לעתור ל"הארכת מועד" להגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק.

בית המשפט העליון יושב כידוע הן כערכאת ערעור, הן כבית המשפט הגבוה לצדק. המועדים להגשת הליכים לבית המשפט העליון ביושבו כערכאת ערעור מעוגנים בשורה של הוראות דין (ראו בהליכים אזרחיים, תקנות 397 ו-398 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ); בהליכים פליליים, סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ); ובהליכים ערעוריים על פסקי-דין והחלטות של בית המשפט לענינים מינהליים, תקנה 33 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים )). הוראות דין נוספות מסמיכות את בית המשפט, בהתקיים תנאים שונים, להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי (ראו, בין היתר, תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי וסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי). לעומת זאת, עתירות המוגשות לבית המשפט הגבוה לצדק נדונות על ידי בית משפט זה כערכאה ראשונה ואין כל הוראה בדין הקוצבת מועדים קשיחים להגשתן (ראו יצחק זמיר הסמכות המינהלית – כרך ג 1922 ה"ש 17 (2014) (להלן: זמיר )). ממילא אף אין כל הוראה בדין המאפשרת הארכה של "מועד" אשר כלל לא נקבע בדין. יצוין, כי תקנה 3 לתקנות סדר הדין בבתי משפט לענינים מינהליים קובעת כי יש להגיש עתירה מינהלית "לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין". ואולם, תקנה זו חלה בבתי המשפט לעניניים מינהליים בלבד, ואין לה כל תחולה ביחס לעתירות המוגשות לבית המשפט הגבוה לצדק. יודגש כי מסגרת הזמן הקבועה בתקנה 3 הנ"ל ממילא התפרשה בפסיקה כמגבלה לא קשיחה המהווה אמת-מידה לכאורית בלבד (ראו, דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – כרך ד': משפט מינהלי דיוני 371-370 (2017) והאסמכתאות שם (להלן: ברק-ארז ); זמיר , בעמ' 1956).

4.

המועד להגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינו כפוף אפוא לכללים דיוניים פורמליים כלשהם ואלה מוחלפים למעשה בעקרון השיהוי , המאפשר לבית המשפט לדחות עתירה שהוגשה לאחר שחלף הזמן הראוי לכך. ההכרעה באשר לפרק הזמן המהווה שיהוי מתקבלת בכל מקרה על פי מכלול נסיבותיו, ולפיכך פרק הזמן לשיהוי משתנה ממקרה למקרה (ראו, ברק-ארז , בעמ' 357-355; כן ראו רענן הר-זהב סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק 178-176 (1991)). על רקע זה ייתכנו מקרים שבהם עיכוב קצר בהגשת העתירה לבית המשפט הגבוה לצדק ייחשב לשיהוי, ולעומת זאת ייתכנו מקרים אחרים שבהם יתגבש השיהוי רק כעבור שנים (כך למשל בבג"ץ 1758/11 גורן נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ , פ"ד סה(3) 593 (2012) נדחתה טענת שיהוי אף שהעתירה הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מושא העתירה (ראו שם , בעמ' 611-610)). ברי, כי לא ניתן להכריע בסוגיה זו מראש, בטרם הגשת העתירה. עילת השיהוי, כמו עילות סף נוספות, מוכרעת לאחר הגשת העתירה ובהתחשב במכלול נסיבות העניין.

5.

הנה כי כן, הן במובן הדיוני, הן במובן המהותי, לא ניתן להגיש בקשה "להארכת מועד להגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק" (השוו, בשג"ץ 5604/17 קוגל נ' ראש המנהל האזרחי בגדה המערבית (3.8.2017)). במילים אחרות, לא ניתן לבצע "פנייה מקדימה" לבית המשפט בבקשה לקבלת "הכשר" שיפוטי להגשת העתירה במועד עתידי מסוים. בשולי הדברים יוער, כי בקשות להארכת מועד לנקיטת הליכים ממילא מתבררות בבית משפט זה על ידי הרשמים בעוד שטענת השיהוי מוכרעת על ידי השופטים המבררים את העתירה לגופה וגם מטעם זה לא ניתן מבחינה מעשית לדון בסוגיית השיהוי בטרם הגשת העתירה עצמה.

הבקשה נמחקת. משלא נתבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.