בש"מ 1010/15 איילה מלק נ. מדינת ישראל - משרד לקליטת העלייה

המבקש עותר למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מיום 17.9.2014, בו נדחה ערעור שהגיש על החלטת ועדת הערר לאסירי ציון, אשר דחתה את עררו על ההחלטה שלא להכיר בו כאסיר ציון לפי חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, תשנ"ב-1992 (להלן: חוק תגמולים לאסירי ציון ).

עיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה - המתנגדת לבקשה - ובכל החומר שצורף. המשיבה עמדה בתגובתה על קשיים בהתנהלותו של המבקש, ויש טעם בטענותיה אלו. יחד עם זאת החלטתי למרות קשיים אלו והגם שמדובר במקרה גבולי, להיעתר לבקשה. אבאר טעמיי בקצרה.

בקשת הארכה הוגשה באיחור של כשלושה חודשים. ההסבר אותו סיפק המבקש לאיחור זה נשען על שני טעמים: קושי כלכלי לשכור עורך דין לייצוגו, ובעיקר - פסק דין שניתן ביום 20.11.2014 בערעור שהגיש בן דודו, דני אגניהו, בו הוכר כאסיר ציון לפי חוק תגמולים לאסירי ציון (עמ"נ 27761-05-14 (להלן: עניין אגניהו )). המבקש ציין כי המתין שפסק הדין בעניין אגניהו יהפוך חלוט, על מנת שיוכל לבסס עליו את טיעונו שלו.

התנהלות זו כאמור אינה חפה מקשיים שכן גם אם המבקש ביקש להתבסס על פסק הדין בעניין אגניהו, היה עליו לפעול לפחות באותה נקודת זמן בזריזות ולהגיש את הבקשה מיד כשנודע לו על פסק הדין, ולא להמתין לכך שפסק הדין יהפוך לחלוט, מה גם שבכל מקרה צוין על ידו כי פסק הדין הפך חלוט בתחילת חודש ינואר 2015 ואילו הבקשה הוגשה רק כחודש לאחר מכן. כמו כן הצדק עם המשיבה כי הטענה בדבר חוסר יכולת כלכלית אינה יכולה להסביר את העובדה שהמבקש לא פנה בעצמו בכל אחד מן השלבים, ובפרט לאחר מתן פסק הדין בעניין אגניהו, בבקשה למתן ארכה, על מנת להעמיד את המשיבה על כך שאינו משלים עם פסק הדין.

למרות קשיים אלו החלטתי כאמור לאפשר את הגשת ההליך הערעורי (תוך חיוב המבקש בהוצאות), וזאת בשל המשקל המצטבר של השיקולים הבאים:

ראשית, לא ניתן להתעלם בענייננו ממהותו של ההליך אשר הגשתו מתבקשת. בפסק הדין בבר"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013) עמד בית משפט זה על כך שכאשר מדובר בבקשה של פרט להארכת מועד להגשת הליך ערעורי בעניין הפעלת סמכות של רשות לפי חוק סוציאלי, יש ליתן משקל ממשי לאופי העניין העומד לבירור ולקיומו של "אינטרס ציבורי לאפשר לפרט הטוען למצות את ההליכים השיפוטיים העומדים לרשותו" ועל כך שמשקלו היחסי של אינטרס סופיות הדיון פוחת ( שם , פסקה 11). אציין כי אני ערה לכך שבעניין מדהנה מדובר היה בהגשת הליך ראשון לערכאת שיפוטית ואילו בענייננו מדובר בהליך ערעורי על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים, ולכך כמובן משמעות על המשקל אותו יש להעניק לכל אחד משיקולים אלו, אך גם לגבי הגשתו של הליך ערעורי כאמור יש ליתן לשיקולים אלו משקל שונה מזה הניתן להם דרך כלל בהליכים בהם לא מדובר בהשגה על החלטה הנוגעת ליישומו של חוק סוציאלי.

שנית, המבקש צירף אסמכתאות לעניין מצבו הכספי, וגם אם אין מדובר בשיקול המצדיק כשלעצמו מתן ארכה, יש להניח כי מצבו זה של המבקש לכל הפחות הקשה עליו לשכור עורך דין לייצוגו.

שלישית, הגם שנתתי דעתי לטענות המשיבה בדבר השוני בין עניינו של אגניהו לבין עניינו של המבקש (בשים לב לכך שבעניינו של אגניהו נקבע כבר בפסק דין קודם שניתן בעניינו כי קיים קשר סיבתי בין הפעילות הציונית לבין המאסר, וזאת בשונה מעניינו של המבקש), יש ליתן משקל לקווי הדמיון שבין שני ההליכים (וראו פסקה 11 לפסק הדין בעניין אגניהו ). דומני כי בנסיבות העניין ומבלי שיש בכך כדי להביע כל עמדה לגופן של הטענות אותן מעוניין המבקש להעלות בהליך עצמו, יש בקווי דמיון אלו כדי לתמוך במבוקשו כי לא תחסם דרכו מהעלאת טענותיו בבית משפט זה.

מטעמים אלו אני סבורה כי למרות הקשיים עליהם עמדתי נוטה בסופו של יום הכף אל עבר קבלת הבקשה. יחד עם זאת נוכח הקושי בהתנהלותו של המבקש מצאתי לחייבו בהוצאות המשיבה בגין הגשת התגובה, ובנסיבות העניין ישא הוא בהוצאותיה בסך של 1,000 ש"ח.

המזכירות מתבקשת לפתוח תיק מתאים בו תתויקנה בקשת רשות הערעור המצורפת לבקשה שבפניי, וכן החלטתי זו.