בש"מ 1014/05 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ. עיריית שדרות

א.זו בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע (השופט אלון, עת"מ 259/03) מיום 16.12.04 עד למתן פסק-דין בערעור בבית- משפט זה.

ב.(1) העתירה שהוגשה על-ידי המבקשת - ההסתדרות הכללית החדשה - נסבה כנגד דרישת המשיבה 1 ( "המשיבה" , עיריית שדרות) מהמבקשת לתשלום ארנונה בסך של כ- 730,000 ₪, בגין שני מבנים הנמצאים בשטחה המוניציפלי של המשיבה, ועל פי טענת המשיבה, מוחזקים בידי המבקשת. ביום 3.6.03 קבע הנשיא (כיום בדימוס) גלעדי, במעמד צד אחד, כי הליכי הגבייה של המשיבה כנגד המבקשת יעוכבו, בכפוף להפקדה של 100,000 ₪ כערבות בנקאית. בדיון שנערך ביום 30.6.03 נקבע כי המבקשת תפקיד ערבות בנקאית נוספת בסך של 200,000 ₪, ולאחר מכן יבוטל העיקול שהוטל לבקשת המשיבה על כספי המבקשת בבנק הדואר. בהחלטה נוספת מיום 21.8.03, נקבע כי תחת הפקדת 200,000 ₪ בערבות בנקאית, יעביר בנק הדואר סכום זהה מהכספים המופקדים בחשבון המעוקל, ובכך יבוטל העיקול.

(2) המשיבה הגישה בקשה לדחיה ולמחיקה על הסף של העתירה, וזו נדחתה בהחלטה מיום 7.3.04 (הנשיא בדימוס גלעדי, בש"א 3932/03).

(3) ביום 16.12.04 דחה בית-המשפט לעניינים מינהליים את עתירת המבקשת. נקבע, כי על-פי סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, צריכה היתה המבקשת להשיג על שומת המשיבה למנהל הארנונה, ומשלא עשתה כן תוך 90 ימים, "הפכו שומות וחיובי הארנונה לחלוטים". כמו כן נדחתה טענת המבקשת באשר להתיישנות תשלומי הארנונה.

(4) בהחלטה מיום 6.1.05 דחה בית-המשפט לעניינים מינהליים את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק-הדין (בש"א 782/04), וקיבל את בקשת המשיבה לחילוט הערבויות והכספים שהופקדו על-ידי המבקשת (בש"א 775/04), אך החליט כי תוקפו של החילוט יהא החל מיום 31.1.05, על מנת לאפשר למבקשת לפנות בבקשה לבית-משפט זה.

(5). ביום 30.1.05 הוגשה בקשה זו, בה נתבקשו עיכוב חילוטה של הערבות הבנקאית בסך 100,000 ₪, עיכוב העברת הכספים בסך 200,000 ₪, ועיכוב כל הליכי הגביה כנגד המבקשת על יתרת הסכום בו נתחייבה המבקשת - כ-545,000 ₪ על-פי הנטען. בהחלטה מיום 30.1.05 נקבע כי המשיבה תגיב לבקשה בתוך 5 ימים, וכי הביצוע יעוכב עד למתן החלטה בבקשה זו; עם זאת הובעה תמיהה על כך שהבקשה הוגשה יום לפני כניסתה לתוקף של החלטת בית-המשפט קמא ביום 31.1.05, שעה שהחלטתו ניתנה ביום 6.1.05.

ג.(1) בבקשה טוענת המבקשת מחד גיסא, לסיכויים טובים בערעור על פסק-דינו של בית-המשפט קמא, ומאידך גיסא, כי ייגרם לה נזק כבד אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין. לעניין סיכויי הערעור טוענת המבקשת כי בית-המשפט קמא התעלם מהחלטת הנשיא (בדימוס) גלעדי מיום 7.3.04, אשר דחה את בקשת המשיבה למחיקת העתירה על הסף, תוך שהוא דוחה, כך נטען, את טענת המשיבה בדבר חובת המשיבה לטעון בפני מנהל הארנונה, היא הטענה אשר עליה התבסס לימים בית-המשפט קמא בדחותו את עתירת המבקשת. עוד נטען כי העירייה כלל לא העבירה למבקשת הודעת שומה כדין, ומכל מקום, כך נטען, המבקשת הגיבה להודעה במועד; כי מנהל הארנונה אינו הגוף המוסמך לדון ברבות מטענות המבקשת בעתירה, אלא בית-המשפט לעניינים מינהליים; כי המבקשת אינה מחזיקה בנכסים נשואי העתירה אלא מועצת פועלי שדרות, הפטורה מתשלומי ארנונה על-פי דין; כי בית-המשפט קמא התעלם מטענת המבקשת לפיה מרבית חיובי המשיבה הם חיובים רטרואקטיביים אשר המבקשת פטורה מהם; וכי על חלק מחיובי הארנונה חלה התיישנות.

(2) לעניין הנזק שיגרם לה טוענת המבקשת, כי גביית הסכום בו נתחייבה בבית-המשפט קמא תפגע במאמצי ההבראה שלה ותקשה עליה לשלם משכורות של רבים מעובדיה, וכי מאידך גיסא לא יקשה על המשיבה לגבות את חובה אם יידחה ערעורה של המבקשת בבית-משפט זה. לעניין המשיבה נטען כי ככל שיתקבל הערעור, וביצוע פסק-דינו של בית-המשפט קמא לא יעוכב, תתקשה המבקשת לגבות חובה, בשל גרעונותיה הכבדים ומצבה הכספי הקשה של המשיבה.

ד.(1) בתגובת המשיבה נטען כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע מטעמים אחדים. נטען, כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה בשיהוי ניכר, וכי המשיבה איחרה בהגשת הערעור לבית-משפט זה, והגישה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור (בש"ם 1006/05), אשר סיכוייה, כך נטען, נמוכים. בהקשר זה נטען כי המבקשת הסתירה בבקשתה את עובדת הגשת הערעור באיחור, ובכך כנטען, די לדחות את בקשתה. עוד נטען, כי ההלכה, על פי תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ( התקנות" ), לפיה אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק-הדין, מתחזקת ביתר שאת כאשר מדובר בתשלום ארנונה; זאת - בין היתר - כיוון שעל-פי הנטען, כאשר קיים חוב ארנונה שנוי במחלוקת, על החייב לשלמו גם אם לא ניתנה החלטה שיפוטית, וכל שכן, כאשר ישנו פסק-דין המחייב את המבקשת בתשלום הארנונה, כבענייננו. נטען בנוסף כי פסק-דינו של בית-המשפט קמא מנומק ועולה בקנה אחד עם ההלכות הקיימות; כי בנסיבות היה על המבקשת להגיש בקשה למתן סעד זמני בערעור ולא בקשה לעיכוב ביצוע, וכי גרעונה של המשיבה אינו מונע את תפקודה התקין, וממילא לא יקשה עליה להשיב את הסכום שייגבה על ידיה מהמבקשת, אם האחרונה תזכה בערעור.

(2) המשיבה 2 - מועצת הפועלים שדרות - הודיעה כי אינה מתנגדת לבקשה.

ה.לאחר עיון שוכנעתי כי אין מקום להעתר לבקשה. מושכלות ראשונים הם, כי הזוכה בפסק-דין רשאי ליהנות מפרי זכייתו, ואין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע פסק הדין (תקנה 466 לתקנות, וראו בש"א 2966/96 עטייה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ(1) 688, 671 - השופט זמיר). עם זאת נקבעו בפסיקה אמות מידה לפיהן יחליט בית-המשפט אם לעכב את ביצוע פסק-הדין אם לאו. אמת המידה הראשונה היא סיכויי ההצלחה של המבקש בערעור, והשניה, היא האם ככל שהמבקש יזכה בערעור, יהיה זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו, או לכל הפחות שמאזן הנזקים בין הצדדים נוטה לטובת המבקש באופן המצדיק את העיכוב (ראו: בש"א 219/96 ישקר בע"מ ואח' נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פ"ד מט(5) 284 (השופט טל); עניין עטייה הנזכר, בעמ' 672; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 8, 623-623-622) כשהמדובר בחיוב כספי, לא כל שכן שהנטיה היא שלא ליתן עיכוב ביצוע אלא אם כן לא יוכל המבקש לגבות את כספו אם יזכה בערעור (ראו ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה פ"ד נח (2) 301, 305-304 (השופט טירקל), והאסמכתאות המובאות שם).

ו.בענייננו חברו שיקולים אחדים שעל יסודם בעיקר באתי לכלל המסקנה האמורה. ראשית, עלי להזכיר את האיחור בהגשת הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע, שלא צוין בבקשה; בהחלטתי מיום 30.1.05 - יום הגשת הבקשה - תמהתי, כאמור, על מועד ההגשה, יום לפני כניסתה לתוקף של החלטת בית-המשפט קמא שניתנה ב- 6.1.05; אך לא ידעתי לעת ההיא כי על המבקשת לחלוף על פני משוכת הבקשה להארכת מועד. לא אביע דעה בנושא זה לגופו, המצוי בפני הרשם, אך אין בידי להתעלם מכך שמשוכה זו ניצבת בפני המבקשת.

ועוד, באשר לסיכויי הערעור, הקו שנקט בית-המשפט קמא תואם ככלל את גישת הפסיקה באשר להבאת נושא הארנונה בפני ועדת הערר, וזאת אף מקום שיש סמכות לבית-המשפט לעניינים מינהליים. עם זאת, יתכן שיש במערכת הטיעונים שהועלו בערעור, אם תינתן הארכת מועד - ושוב, איני מביע דעה בנושא זה - עניינים אחדים שיש לשקלם באשר להתנהלות שבין הצדדים בהקשר למחלוקת. ואולם, בכך אין כדי להטות את הכף לטובת עיכוב הביצוע. זאת, שכן המדובר בחוב כספי, ואין בידי, גם אם עירית שדרות אינה במצב כספי מזהיר (וחוששני שלא מעטות מן הרשויות המקומיות מצויות במצב כספי בעייתי), שלא להצטרף לדברי בית-המשפט קמא באשר לכך שעירייה בישראל אמורה לכבד פסק-דין. נכון שהיו דברים מעולם במקרים קיצוניים שרשויות מקומיות לא כיבדו פסקי-דין, אך אין לי סיבה להניח כי מקרה שדרות נכנס לקטגוריה זו, ושהעירייה לא תוכל להשיב את הכספים אם תעבור המבקשת את משוכת הארכת המועד וגם תזכה בערעורה.

במאזן הנוחות, לעת הזאת, סבורני כי השיקולים מטים לעת הזאת את הכף נגד העותרות לעיכוב הביצוע, ועל כן איני נעתר לבקשה. הוצאות בקשה זו, בסך 6,000 ₪, לחובת המבקשת לטובת המשיבה 1.