בש"מ 10153/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה נ. אגרנטי פנחס ואח'

1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער. בפסק הדין נשוא הבקשה נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת ועדת ערר לתכנון ולבנייה אשר פסקה למשיבים פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 בגין פגיעה נטענת בנכסיהם וירידת ערכם עקב אישור תוכנית מתאר. פסק הדין ניתן ביום 14.8.05 . הבקשה שבפני הוגשה ביום 30.10.05

ולאחר מכן הוגשה בקשה נוספת ביום 7.11.05. אין מחלוקת בין הצדדים כי הבקשה הוגשה באיחור, לאחר חלוף המועד החוקי להגשת הליך.

2.בקשותיה של המבקשת להארכת מועד מבוססות על שני אדנים. האחד, המבקשת טוענת כי לא היה סיפק בידה להגיש את ההליך במועד נוכח העומס הרב במחלקה המשפטית של המבקשת וכן הצורך לאתר ייעוץ משפטי חיצוני לשם ייצוגה בהליך שבכותרת. השני, המבקשת טוענת כי שני פסקי דין שנתנו לאחרונה מפיו של בית משפט זה משליכים על הנושאים הנדונים בפסק הדין נשוא הבקשה באופן המצדיק היעתרות לבקשתה. בתחילת חודש ספטמבר פורסם פסק דינו של בית משפט זה, בעניין עע"מ 2775/01 וינטר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה , תק-על 2005(3), 2827 הקובע הלכה באשר לשאלה מתי יחשבו מקרקעין כגובלים בתחומה של התכנית. לטענת המבקשת, הלכה זו שינתה את הערכתה לגבי סיכוייה לזכות בבקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט קמא. כמו כן מאזכרת המבקשת את דנ"א 1333/02 הועדה המקומית לתכנון ובניה נ' הורוביץ , פ"ד נח(6), 289 אשר במסגרתו נקבעה הלכה לעניין סוגית הפטור מחובת פיצוי לפי סעיף 200 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965.

3.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק הדין נשוא הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. פסק הדין ניתן בתקופת הפגרה. משכך, המועד האחרון להגשת בקשת רשות לערער חל ביום 2.10.05. אמנם, פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים, והמבקשת אינה מבהירה מתי הומצא לה פסק הדין (וזאת למרות שהתבקשה לפרט זאת בהחלטתי מיום 19.12.05). אולם נוכח מועד מתן פסק הדין, ובהעדר טענה אחרת מטעמה, יש להניח כי הוא הומצא לה בסמוך למועד נתינתו. יוצא, שהבקשה הוגשה באיחור ממשי. מאחר שעסקינן במועד הקבוע בחיקוק, נדרש "טעם מיוחד" על מנת להיעתר לבקשה. המבקשת לא הצביע בבקשתה על טעם כאמור. אשר לעומס העבודה בו הייתה נתונה וניסיונותיה לאתר ייעוץ משפטי חיצוני, על המבקשת היה להתארגן במועד לצורך מציאת פתרון הולם לייצוגה המשפטי. מכל מקום אף אם נתקלה בקושי בעניין זה, לא הובהר מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד בתוך המועד החוקי להגשת הליך. אשר לשני פסקי הדין שפורסמו, המשליכים לטענת המבקשת על סיכויי ההליך; פסק הדין בדנ"א 1333/02 הנ"ל, פורסם כבר ביום 12.5.04, ולפיכך לא ברורה טענת המבקשת ממנה משתמע כאילו מדובר בסוגיה בה הכריע בית המשפט לאחרונה. אף פסק הדין בעע"מ 2775/01 הנ"ל פורסם ביום 4.9.05, ועל כן היה למבקשת די זמן על מנת לבחון את השלכותיו על פסק הדין נשוא הבקשה. למעלה מהנדרש אוסיף, כי אף סיכויי הערעור אינם טובים. עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מעלה כי בית המשפט דחה את טענות המבקשת בעניין תחולת סעיף 200 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 וכן בעניין שאלת עצם היות חלק מנכסי המשיבים בגדר מקרקעין גובלים מהטעם שטענות אלו לא התבררו בפני הועדה המקומית, ולפיכך סבר כי המבקשים מנועים מלהעלותם בשלבים מאוחרים יותר. עוד נזכר בפסק דינו כי טענות אלו לא הועלו אף בפני ועדת הערר עובר למינוי השמאית המכריעה ולא בפני השמאית המכריעה, אלא בשלב מאוחר יותר. בנסיבות אלה, ספק אם יתאפשר למבקשת להעלות טענות בעניינים אלה במסגרת בקשת רשות לערער. לבסוף, אוסיף כי תביעת המשיבים לפיצויים, מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, הוגשה עם פרסום אישורה של התכנית הפוגעת, עוד בשנת 1996, ואף התמשכות ההליכים על פני תקופה כה ארוכה מהווה שיקול נוסף, בהצטרפו עם יתר השיקולים אשר נמנו לעיל, שלא להיעתר לבקשה.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית.