בש"מ 10166/04 רחל אטדגי נ. עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהלים מתאריך 30.8.04.

1.לדברי המבקשת, ביום 27.6.04 היא הגישה עתירה מנהלית לבית המשפט קמא הנסובה על החלטת המשיבה, שלא למכור לה את דירתה, כאמור בחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט – 1998. עם הגשת העתירה הגישה בקשה להארכת מועד אשר נדחתה על ידי בית המשפט קמא. זאת ועוד, בית המשפט קמא הכריע במסגרת החלטתו זו גם באופן סופי ביחס לעתירה שהגישה המבקשת וזאת מבלי שקוים כל דיון ומבלי שנתבקשה תגובת המבקשת. עוד מוסיפה המבקשת כי מיד עם קבלת החלטת בית המשפט פנתה ללשכת הסיוע המשפטי על מנת לקבל ייצוג להגשת ההליך שבכותרת. המבקשת נתבקשה להציג מסמכים רבים ושונים ואולם בתקופה הנדונה, אושפזה מספר פעמים בבית חולים, מחמת התדרדרות במצבה הרפואי ולכן לא עלה בידה להגיש את הערעור במועד. על כך יש להוסיף כי סיכוי הערעור גבוהים ובפרט כאשר מדובר בזכות ערעור יסודית בנסיבות בהן לא התקיים כלל דיון, בנוכחות הצדדים, בבית המשפט קמא. כמו כן, מאזן הנוחיות נוטה לטובת המבקשת, שכן היעתרות בית המשפט לבקשה לא תסב למשיבה כל נזק, אל מול גרימת נזקים רבים למבקשת אם תדחה בקשתה.

2.המשיבה מתנגדת לבקשה. לדבריה, הבקשה הוגשה באיחור בלא כל סיבה מוצדקת. המבקשת היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין אשר יכל להגיש בשמה מיד לאחר קבלת פסק הדין, בקשה להארכת מועד, בטרם יחלוף המועד להגשת הערעור. כמו כן, בנה של המבקשת הוא זה הפועל בשמה בכל בקשותיה, הוא החותם על תצהיריה והוא למעשה הרוח החיה מאחורי בקשותיה נשוא ההליך שבכותרת. לא צורף כל אישור רפואי המעיד על כך שמצבו הרפואי מנע ממנו לסייע לאימו, המבקשת. בנוסף, ממכתבה של הלשכה לסיוע משפטי עולה כי על המבקשת היה לפתוח תיק לשם הגשת ערעור ומכאן שלא ברור כלל מהיכן הדרישה להמצאת "מסמכים רבים ושונים" כפי שטוענת המבקשת ובמיוחד שכבר נראה כי למבקשת קיים תיק בלשכה לסיוע משפטי. לבסוף, סיכוי הערעור נמוכים אף הם באשר המבקשת קטעה את רציפות מגוריה בדיור הציבורי נשוא הסכסוך. על כן יש לדחות את הבקשה.

3.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להארכת המועד להתקבל. אכן, המדובר באיחור שאינו של מה בכך (20 יום). כמו כן, מקובלת עלי עמדת המשיבה לפיה בקשת המבקשת לוקה בחסר שעה שלא ברור ממנה איזה מסמכים בדיוק נדרשו מן הלשכה לסיוע משפטי ומדוע בנה לא פנה בבקשה להארכת המועד. יחד עם זאת, נראה לי כי בנסיבות המקרה אין לזקוף את מחדלה של המבקשת לחובתה. אין חולק כי מצבה הבריאותי והאישי אינו מן הפשוטים, וזאת בלשון המעטה. זאת ועוד: ניכר מן התכתובות שערך בא-כוחה עם לשכת הסיוע המשפטי, כי היתה כוונה להגיש ערעור, אולם הסדרת הסיוע עצמו לא צלחה במועד הנדרש. בכך יש להסביר הן את האיחור עצמו והן את אי הפנייה בבקשה להארכת המועד. על כל אלה אוסיף, כי מצאתי חשיבות בעובדה כי דחיית בקשתה של המבקשת משמעה יהא כי עניינה לא יתברר כלל ועיקר בשום בית משפט. כך, שהרי ההליך בבית המשפט המחוזי לא נתברר לגופו בשל האיחור בהגשתו, ואילו אף הערעור על בקשה זו הוגש באיחור. ברגיל, אין בעובדה זו כשלעצמה בכדי להביא לתוצאה זו או אחרת. אולם, בפי המבקשת טענות של ממש באשר לצדקת החלטתו של בית המשפט קמא, ושוכנעתי כי יש מקום לבירורן לגופו של עניין, במסגרת סיכוי ההליך עצמו, על דרך של הארכת המועד. מנגד, המשיבה לא הוכיחה כי באיחור בהגשה נגרם לה נזק או שהיא הסתמכה על אי הגשת הערעור בשל המועד בו הוגשה הבקשה שבפני.

4.

אשר על כן, ובשים לב לכלל נסיבות העניין, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. אין צו להוצאות במסגרת הליך זה.