בש"מ 10275/07 פרנסיס דואדו נ. משרד הפנים מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב יפו (כב' השופטת א' קובו, סגנית נשיא). בפסק הדין נדחתה עתירתם של המבקשים להסדיר את המשך שהייתו של מבקש 1 (להלן – המבקש) בישראל. על פי האמור בפסק הדין, המבקש שהגיע לישראל באשרת תייר שוהה בה שלא כדין משנת 1989 והקים בה משפחה. העתירה התבססה על הטענה כי על המבקש להישאר בישראל על מנת לטפל בבנו הזקוק לטיפול רפואי. בית המשפט דחה את טענת המבקשים כי חסרו כסף כדי לפנות לקבלת טיפול רפואי לבן, אם אכן נדרש טיפול כזה. על רקע זה נפסק כי אין מקום להיעתר לעתירה לגופה. עם זאת, נוכח הצהרת בא-כוח המבקש לפיה יעזוב המבקש את ישראל עד ליום 3.12.2007, בין אם עד אותו מועד לא תתקבל תשובת שר הפנים לפניית המבקש להסדרת מעמד זמני ובין אם עד אותו מועד יידחה שר הפנים את בקשתו, החליט בית המשפט לאפשר למבקש לעזוב את ישראל עד ליום 3.12.2007. נקבע כי אם עד אותו מועד העותר לא יקבל אשרה כדין ולא יעזוב את ישראל, ניתן יהיה להרחיקו מכוח צו הרחקה שהוצא נגדו.

2.

פסק הדין ניתן ביום 20.9.2007 במעמד הצדדים. הבקשה לפניי הוגשה ביום 3.12.2007. נטען בה כי פסק הדין ניתן בתקופת החגים ובהתחשב בתקופת הפגרה, המדובר באיחור קל יחסית. נטען עוד כי המבקש הוא אדם פשוט שאינו מתמצה בחוקים ובתקנות. לטענת המבקש, נקבע לו תור במשרד הפנים ליום 12.12.2007 ולטעמו יש סיכויים טובים שבקשתו תאושר. נוכח העובדה כי מדובר במועד קרוב, סבור העותר שיש להתחשב בכך ולמנוע את הרחקתו מישראל. המשיבים מתנגדים לבקשה. בתגובתם נטען כי לא מתנהל כל הליך להסדרת מעמדו של המבקש. הובהר כי באת כוחו הקודמת אמנם פנתה למשרד הפנים וקבעת למבקש "תור", אך מדובר בהליך מינהלי שגרתי של קביעת תור, ולא מתקיים כל הליך חדש בעניינו של המבקש, אשר עניינו נבחן בעבר על ידי משרד הפנים ונדחה.

3.

ניתן להיעתר לבקשה למתן ארכה להגשת ערעור רק "מטעמים מיוחדים שירשמו" (תקנה 38 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). עיון בבקשה שלפניי מעלה שלא ניתן בה טעם ממשי, לא כל שכן טעם מיוחד, לאיחור בהגשת ההליך. עצם העובדה כי מ דובר

באיחור "קל יחסית" – על פי הנטען בבקשה - אין בה כשלעצמה כדי להוות "טעם מיוחד". יובהר כי גם בהתחשב בפגרת סוכות, הבקשה לפניי הוגשה באיחור ניכר של למעלה מחודש ימים ולא מ דובר

באיחור קל. מכל מקום, אף כאשר מ דובר

באיחור קל, ואפילו איחור בן ימים ספורים, לא תינתן הארכת מועד כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך (ראו, בש"א 5636 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006)). גם הטענה כי המבקש אינו בקיא בסדרי הדין, אין בה כדי להוות טעם מיוחד. זאת במיוחד נוכח העובדה כי המבקש היה מיוצג בבית המשפט קמא והוא מיוצג גם בבית משפט זה. מכל מקום, לא הובהר כיצד חוסר התמצאותו של המבקש בסדרי הדין הביא לעיכוב בהגשת ההליך. גם קביעת "התור" במשרד הפנים אינה מהווה טעם מיוחד. המבקש לא הבהיר מתי נקבע אותו תור ומכל מקום, כאשר בסמוך למתן פסק הדין התחייב המבקש לעזוב את ישראל גם אם לא יסתיים ההליך במשרד הפנים, אין בקביעת התור כדי להצדיק את הארכת המועד. סיכומו של דבר, בבקשה לפניי לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת להמתנת המבקש עד למועד בו התחייב לעזוב את ישראל אם לא יוסדר מעמדו. אוסיף כי על פני הדברים סיכויי ההליך אינם טובים במידה המצדיקה היעתרות לבקשה.

התוצאה היא שהבקשה נדחית. ההחלטה תומצא לבעלי הדין ללא דיחוי באמצעות הפקסימיליה.