בש"מ 10300/04 ברוך סלע נ. מועצה אזורית גדרות

1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב אשר ניתנה ביום 19.9.04 בהעדר הצדדים.

2.לדברי המבקשים, החלטת בית המשפט קמא הומצאה להם רק ביום 28.9.04. בא כוחם נשכר על ידם לטפל בתיק ולהחליף את בא כוחם הקודם, ביום 13.10.04. בא כוחם זה נפל לכדי טעות שעה שרשם לעצמו כי המועד האחרון להגשת ערעור הינו 14.11.04. ביום 11.11.04 הגיעה מזכירתו להגיש את הערעור במזכירות בית משפט זה, אולם המזכירות סירבה לקבל את הערעור בטענה שהמועד האחרון להגשת הערעור היה 4.11.04. המדובר, על כן, באיחור של שבעה ימים. המבקשים מציינים כי המשיבה ידעה על כוונתם להגיש ערעור על החלטת בית המשפט קמא. המבקש עצמו, בפגישה עם ראש המשיבה, הבהיר לו, לאחר מתן פסק הדין, כי הינו מתארגן מבחינה פיננסית על מנת להגיש ערעור. לפיכך, לא נוצרה למשיבה "מעיין חסינות". זאת ועוד, תקנות בית המשפט לעניינים מנהלים (סדרי דין), התשס"א -2000 (להלן: התקנות), שהותקנו לפני ארבע שנים, הנן חוק חדש יחסית ומיוחד שקבע הסדר להגשת ערעור מנהלי השונה מן ההסדר החל על ערעורים רגילים. טעות בדין במקרה זה, הוכרה על ידי בית המשפט כעילה להארכת מועד. לאחרונה אף חל ריכוך של ההלכה לגבי הארכת מועד במקרה של טעות בדין, מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין היא פחותה. לבסוף, סיכוי הערעור טובים. נושא הערעור הנו חריגת המשיבה מן החוק בהעלאת ארנונה בתחומה. סוגיה זו במהותה ובתכליתה הנה שמירה על עקרון החוק, שהנו אינטרס ציבורי ממעלה ראשונה. לפיכך, ראוי שסוגיה זו תידון בפני בית המשפט ויש להיענות לבקשה כמבוקש.

3.המשיבה בתגובתה מתנגדת לבקשה. לדבריה, המבקשים לא העלו בבקשתם כל "טעם מיוחד" להארכת המועד המבוקשת. נפסק לא אחת, כי טעות בספירת הימים אינה מהווה טעם מיוחד למתן אורכה ואף טעות שבחוק של עורך דין שגרמה לאיחור אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק לאיחור המועד. כמו כן, טענת המבקשים כי התקנות הינן בגדר חוק חדש אשר טעות בו יהא בה משום "טעם מיוחד" להארכת המועד, דינה להדחות. עוד מוסיפה המשיבה, כי אין שחר לטענת המבקשים לפיה הודיעו למשיבה על כוונתם להגיש ערעור על פסק הדין. המבקש אמנם פנה למשיבה וקיים פגישה עם ראש המשיבה, אולם בפגישה זו נדונה אך ורק בקשתם של המבקשים לפרוס את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בצירוף מע"מ שנפסקו נגדם בפסק הדין לטובת המשיבה. בנסיבות אלו, חל כלל סופיות הדיון והמשיבה זכאית שלא להיות מוטרדת עוד בערעור משחלף המועד להגשתו. במידה ויעתר בית המשפט לבקשה ייגרם למשיבה עוול רב. לבסוף, אין למבקשים כל סיכוי לזכות בערעור. הלכה פסוקה היא כי חשיבות העניין הנדון אינה מוכרת כעילה עצמאית להארכת מועד. בית המשפט קמא פסק מנימוקים כבדי משקל - שאינם טכניים - כי המשיבה לא חרגה מן החוק בהעלאת שיעור הארנונה. אשר על כן, מתבקש בית המשפט לדחות את הבקשה.

4.ביום 29.11.04 הגישו המבקשים, בקשה למחיקת טיעון מתגובת המשיבה לבקשת המבקשים להארכת מועד להגשת ערעור. המבקשים מבקשים למחוק את הטענה המופיעה בסעיף 10 לתגובה בה נטען כי "אין שחר לטענת המערערים לפיה הודיעו למשיבה על כוונתם להגיש ערעור". לטענת המבקשים, טענה זו לא נתמכה בתצהיר ולא בכדי. המבקש צירף לבקשתו שני תצהירים לתמיכה בטענתו לגבי ידיעת המשיבה או מי מטעמה על כוונתו להגיש ערעור. כמו כן, מבקש המבקש להאריך את המועד כמבוקש, בהיות ידיעת המשיבה "טעם מיוחד" להארכת מועד ובהיות חשיבות העניין בנוסף ליתר טענות המבקש טעם מצטבר לטעם קיים.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. פסק הדין נשוא הערעור ניתן שלא במעמד הצדדים. משכך, היה על המשיבה להראות כיצד הסתמכה על האיחור בהגשת הערעור שעה שלא ידעה מתי הומצא פסק הדין למבקשים. כזאת לא עשתה, ובשים לב למשך האיחור (7 ימים), לא מצאתי כי אכן הסתמכה על אי הגשת הערעור. זאת ועוד, המבקשים הניחו תשתית עובדתית מספקת, בתצהיריהם, לכך שאכן הודיעו אודות כוונתם להגיש ערעור טרם חלוף המועד. לבסוף, הדין עם המבקשים כי קיים ריכוך מסוים בהלכה אודות היותה של טעות משפטית עולה כדי "טעם מיוחד", ובנסיבות העניין לא מצאתי כי יש להביא לדחיית ההליך אך בשל האיחור הנטען, זאת בצירוף לסיכויי ההליך הראויים להידון בבית-משפט זה. המזור למצב הדברים שבפני מצוי, על כן, בפסיקת הוצאות מתאימה למבקשים שהביאו לצורך בהליך שבפני ולתגובת המשיבה כאמור. התוצאה היא, כי המועד להגשת בקשת רשות הערעור מוארך. הערעור יוגש תוך 7 ימים מעת ההמצאה. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בסך כולל של 2,500 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה כחוק מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל.