בש"מ 11007/04 המועצה מקומית פרדס חנה כרכור נ. סגלוביץ עבודות עפר ופיתוח בע

1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה, מתאריך 31.10.04. הבקשה עצמה הוגשה ביום 2.12.04.

2.עניינה של בקשת רשות הערעור בתובענה מנהלית שהגישה המשיבה כנגד המבקשת לפיצוי בסך 500,000 ₪ בטענה כי הצעתה נפסלה שלא כדין במכרז שפורסם על ידי המבקשת. בית המשפט קמא פיצל את הדיון בין שאלת תקינות ההחלטה ושאלת הנזק. על כן, בשלב הראשון דן בית המשפט קמא בשאלת תקינות ההחלטה וקבע כי החלטתה של ועדת המכרזים הינה פסולה. על כך הוגשה הבקשה שבכותרת.

3.לטענת המבקשת, החלטתו של בית המשפט קמא הגיעה אליה ביום 8.11.04 וביום 1.12.04 עת הגישה את הבקשה לרשות ערעור שבכותרת סורבה לרישום על ידי המזכירות בטענה כי חלף המועד לעשות כן. המבקשת סבורה כי לא היה מקום לסרב לקבל את הבקשה באשר זו הוגשה במועד הקבוע לכך בדין. ולחילופין הוגשה לאחר המועד, מתוך טעות שבדין, בנסיבות שיש בהן משום טעם מיוחד להארכת מועד. מועד הגשת הבקשה נבע מפרשנותה של בא כוח המשיבה את תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א – 2000 (להלן: "התקנות"). המבקשת סברה בטעות כי המועד להגשתה של בקשת רשות ערעור בקשר עם תובענה מנהלית, בשונה מעתירה מנהלית, הנו בהתאם להוראה הכללית הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי ולא בהתאם לתקנה 33 לתקנות בתי המשפט המנהליים. יתר על כן, המבקשת סברה כי בדין נקבעה ההבחנה בין תביעה מנהלית לעתירה מנהלית, שכן בעוד שעתירה נוגעת לשאלה משפטית בעיקרה, הרי שכאשר אמורים בתביעה מנהלית, אשר מצריכה ראיות הן לעניין מעשה הרשות והן לעניין הנזק שנגרם כתוצאה ממנו, ככל שנגרם, הרי שאין הבדל של ממש בינה ובין תביעה אזרחית רגילה. בנסיבות האמורות, יש בטעות שנפלה בפירוש הדין משום טעם מיוחד להארכת מועד. בנוסף, כך נטען, הבקשה מתייחסת לבקשת רשות ערעור טרם הושלם הדיון בבית המשפט קמא ועל כן אין פגיעה בציפיות המשיבה. זאת ועוד, ההיגיון מחייב בירור טענותיה של המבקשת לעניין ההחלטה כבר בשלב זה, שהרי אם בסופו של יום יקבע כי שגה בית המשפט בהחלטתו, הרי שיצא כי זמן שיפוטי בוזבז לשווא וכי לשווא טרחו הצדדים ונשאו בעלויות הכרוכות בדיון בשאלת הנזק. אשר לסיכויי ההליך, המשיבה מוסיפה, כי קיים אינטרס ציבורי בדיון בבקשת רשות הערעור, באשר הינה בעלת השלכה על התנהלותם של קבלנים של ועדות מכרזים בכלל ויש בכך משום חיזוק לטעמים האחרים למתן הארכת מועד. ממילא סיכוי בקשת רשות הערעור להתקבל והערעור שיוגש בעקבותיה אף הם גבוהים.

3.המשיבה מתנגדת לבקשה. לדבריה, למבקשת אין כלל זכות קנויה בדין לעתור למתן רשות ערעור על ההחלטה – מושא הבקשה. סעיף 12 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס – 2000 (להלן: "החוק") קובע רשימה סגורה לעניין הגדרת "החלטה אחרת" של בית המשפט לעניינים מנהלים, הניתנת לערעור ברשות לבית המשפט העליון. ההחלטה האחרת עליה מבקשת המבקשת להגיש את ההליך שבכותרת אינה נמנית עם הרשימה הסגורה המופיעה בסעיף 12 לחוק. יתר על כן, לו הדין היה מתיר את הגשתה של בקשת רשות הערעור היה עליה לעמוד בתקנה 33 לתקנות ולכן היה על המבקשת להגישה כעבור 15 יום. מבנה התקנות אינו מותיר ולו שמץ ספק עמימות בסוגיה בה התחבטה המבקשת לשווא בפרשנות הדין. מכאן שברור מדוע לא הצליח בא כוח המבקשת לאתר הלכה פסוקה המבחינה בין עתירה מנהלית לתובענה מנהלית שהרי לא קיימת כל הבחנה בין השתיים, מאחר ופרק ו' לתקנות – חל כאמור על שני הליכים אלו בשווה. עוד מוסיפה המשיבה כי הטעות הנטענת בדין, בנסיבות העניין אינה עולה כדי "טעם מיוחד". משחלף זמן ניכר ממועד כניסת החוק כמו גם התקנות לתוקף, אין לראות עוד טעות שבדין – המתייחסת לחוסר בהירות נטען בעניין סוגיית מניין הימים הקבוע לשם הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. בנוסף, אין מדובר כלל בסוגיה בת חשיבות מן ההיבט הציבורי, כפי שטוענת המבקשת כי אם ביישומם הנכון של דיני המכרזים בסוגיה זו. מכאן שסיכויי ההליך אינם בני ממש.

4.לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבה ובבקשת רשות הערעור, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. המדובר בנסיבות המקרה באיחור בלתי מבוטל, הקרוב לשלושה שבועות. אליבא דידי, הדין בשאלת המועד בהליך דנן הוא ברור והוא קבוע בתקנה 33(ב) לתקנות הקובעת פרק זמן של 15 יום לשם הגשת בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת. נכון הדבר כי סעיף 29 לתקנות הדן בתובענה מנהלית קובע כי יחולו עליה סדר הדין האזרחיים, אולם החלה זו לא יכולה לסייע לעניין המועד שכן סעיף 29 עצמו מוסיף כי "אם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה". נוכח הוראת תקנה 33(ב) כאמור, איני סבור כי קיים ספק באשר למועד האמור. נדרש על כן להראות "טעם מיוחד" לאיחור. ואכן, הטעם המרכזי לאיחור נעוץ בטעות משפטית של המבקשת באשר למועד. אכן, בהליך מעין זה יש להצביע על טעם מיוחד לאיחור. טעות משפטית יכולה בנסיבות מסויימות להוות טעם מיוחד, אולם יש לשקול את הטעות בכל מקרה על פי נסיבותיו. במקרה זה, נחה דעתי כי אין הצדקה להיעתר להארכת המועד למרות הטעות. ראשית , הצדק עם המשיבה כי הדין הקשור בחוק ובתקנות הנו ברור ומוברר בעת הזו בחלוף זמן כה רב למן חקיקת החוק והתקנת התקנות. ממילא משקלה של טעות משפטית מעין זו הולך ופוחת עם חלוף זמן זה. שנית , יש ממש בטענת המשיבה לפיה מלכתחילה ספק אם יש למבקשת אפשרות להגיש רשות ערעור בעניין זה של שאלת תקינות ההחלטה בנפרד משאלת הנזק. אכן, ההגדרה של החלטה אחרת שבחוק חלה על פניו על כל הליכי הביניים בין בעתירה מנהלית ובין בתובענה מנהלית. ממילא נראה כי לא היתה תוחלת בבקשה עצמה. נתון זה – שעניינו סיכויי ההליך מדעיקרא – משליך גם על גורל הבקשה להארכת המועד. שלישית , לא שוכנעתי מגוף ההליך עצמו כי סיכוייו גבוהים. בית המשפט המחוזי קבע כי פסילת ההצעה בשל היעדר רשיון לא היתה במקומה שעה שהרשיון לשנת 2002 טרם ניתן במועד ההוא. המבקשת משיגה על ההבחנה בין רשיון חדש ורשיון מתחדש וטוענת כי בירור העניין מטיל עליה נטל בלתי סביר. טענה זו – לצרכי ההליך שבפני – אינה נראית משכנעת, בייחוד שעה שבית המשפט קמא קבע כי עניין הרשיון כלל לא נחזה כפגם בתחילת הליכי המכרז. ממילא אין בנדון גם עניין ציבורי מיוחד. לבסוף , יש לזכור כי בשלילת זכותה של המבקשת לערער ברשות אין על פניו בכדי לאיין את זכות הערעור בסיום ההליך אל ההכרעה כולה – לרבות הנזק. ממילא יש גם בנתון זה כדי להביא לדחית הבקשה דנן וכך אני מורה. הבקשה להארכת המועד נדחית איפוא.