בש"מ 1109/10 סיסה אדמה נ. לשכת האוכלוסין , משרד הפנים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. פסק-הדין ניתן ביום 16.12.2009 ובו נדחתה עתירתו של המבקש להורות למשיב – משרד הפנים – להעניק לו אשרת שהייה בישראל לצורך שיקום מקצועי במסגרת המוסד לביטוח לאומי.

הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 10.2.2010. נטען בבקשה כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי הומצא לבא-כוח המבקש ביום 27.12.2009. לאור זאת, המועד האחרון להגשת הערעור חל בתאריך 26.1.2010. כלומר, האיחור הוא של שבועיים. בבקשה להארכת מועד נטען כי עורכת-הדין במשרדו של בא-כוח המבקש אשר טיפלה בעתירות המנהליות, עזבה, והערעור הוכן על-ידי עורכת-דין העוסקת בתחום זה לראשונה. במשרד בא-כוח המבקש כך נטען, טעו לחשוב כי עומד לרשותם פרק זמן של ארבעים וחמישה ימים לצורך הגשת הערעור. מדובר, כך מודגש בבקשה, בטעות בתום-לב לגבי מועד הערעור הקבוע בדין. המשיב מתנגד לבקשה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא שלושים ימים (תקנה 33(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). כאמור בתקנה 38 לתקנות אלה, המועד להגשת הערעור לא יוארך אלא "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בעיקרון, טעות בדין אינה מהווה "טעם מיוחד" לעניין זה, הגם שבנסיבות מסוימות המסקנה עשויה להיות שונה. אמת, המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית משפט לעניינים מנהליים קצר יותר מהמועד הרגיל שחל בערעורים אזרחיים, אך כפי שפסק כבוד השופט א' גרוניס , אין מדובר בדין חדש:

המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע עוד בשנת 2000, בגדרן של התקנות. כלומר, אין מדובר בשינוי במצב המשפטי שארע זה לא מכבר. הדין בנושא זה אמור להיות ידוע וברור זה שנים לא מעטות (בש"ם 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון – מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2009).

אכן, המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים הוא בגדר "דין מוש רש" (בש"ם 8913/06 זרמי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – השומרון (לא פורסם, 20.2.2007)), והדברים יפים במיוחד כשיוזם הערעור מיוצג על-ידי עורך דין. יודגש, כי גם חילופי ייצוג אינם מהווים, ככלל, טעם מיוחד להארכת מועד – ובענייננו, כך ניתן להבין מן הבקשה, אין מדובר בחילופי ייצוג "ברגע האחרון". יצוין, כי האיחור בענייננו אינו קצר (שבועיים ימים), וגם סיכויי הערעור – לצורך ההליך שלפני – אינם נראים גבוהים באופן המטה את הכף לטובת מתן הארכת המועד.

על כן, לא אוכל להיעתר לבקשה להארכת מועד. בנסיבות העניין איני רואה לעשות צו להוצאות.