בש"מ 11093/07 עיריית תל אביב נ. יחיאל כהן

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו. בפסק הדין נדונה עתירה של המשיב נגד המבקשת בעניין הליכי גביה מינהלית אשר נוקטת בהם המבקשת בגין חוב ארנונה, בהתאם להוראות אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000. בית המשפט פסק כי מאחר שהמשיב הגיש השגה על חוב הארנונה וכן קיימות בין הצדדים מחלוקות נוספת – בשאלת זהות המחזיק, בשאלת השימוש ובשאלה אם קיבל המשיב את ההודעות על קיום חוב הארנונה – הליכי הגביה המינהלית אינם ההליך הראוי והנכון לגביית חוב הארנונה של המשיב. נפסק כי מן הדין שהחוב יגבה בדרך זו לאחר שיתבררו כלל המחלוקות במסגרת הליכי השגה, אם כי הדבר אינו שולל מהמבקשת את זכותה להגיש תביעה אזרחית רגילה נגד המשיב לתשלום החוב. פסק הדין ניתן ביום 13.11.2007 בהעדר הצדדים ונתקבל אצל המבקשת ביום 15.11.2007.

2.הבקשה שלפניי הוגשה ביום 27.12.2007. התבקשה בה הארכת מועד עד ליום 15.1.2008. נטען בה כי למבקשת נדרש פרק זמן נוסף על מנת להיערך להגשת הערעור, לאור העובדה כי המדובר ברשות מינהלית, אשר מרכיב הפרוצדורה בהתנהלותה דורש היערכות מורכבת. ביום 31.12.2007 ביקשה המבקשת להגיש את הערעור, מבלי להמתין להחלטה בבקשה למתן ארכה. ואולם, מזכירות בית המשפט סירבה לקבל את ההליך לרישום בשל חלוף המועד הקבוע בדין להגשתו. ב"הודעה דחופה בדבר טעמים מיוחדים למתן ארכה" מיום 2.1.2008 טענה המבקשת כי רק ביום 31.12.2007 התברר לה לראשונה כי המועד להגשת הליך הינו 30 ימים ולא 45 ימים, כפי שסברה תחילה. לטענתה, המדובר בטעות אנוש שנעשתה בתום לב. המבקשת סבורה כי עניינו של הערעור בסוגייה חשובה במטרייה של נקיטת אמצעי גבייה מינהליים מכוח פקודת המסים (גביה) וכי סיכויי הערעור גבוהים. המשיב מתנגד להארכת המועד.

3.לאחר עיון בבקשה ובתגובות לה באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו שלושים ימים (תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, להלן – התקנות). ניתן להאריך מועד להגשת ערעור רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 38 לתקנות). טעמים מיוחדים כאמור נבחנים בכל מקרה לפי נסיבותיו, על פי מכלול של שיקולים. בין אלה ניתן למנות את השאלה האם הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, את משך האיחור, קיומו של "הליך תלוי ועומד", מהות ההליך, הסיבה בגינה חל עיכוב בהגשת ההליך, חשיבות האינטרס של בעל הדין, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד. אכן, בנסיבות מסוימות מכירה הפסיקה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" להארכת מועד, בייחוד מקום בו לא הייתה הסתמכות של הצד שכנגד. אך על מנת שטעות שבדין תבסס טעם כאמור, עליה להיות טעות בלתי נמנעת באורח סביר, הנובעת ממצב משפטי מעורפל.

4.בנסיבות העניין, לא מתקיים "טעם מיוחד" כאמור. המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע בצורה ברורה בתקנות. הדין בעניין זה הוא ברור, ידוע, ומושרש היטב. לאחר חלוף זמן כה רב מעת כניסתן לתוקף של התקנות, אין לראות בטעותה של המבקשת טעות בלתי נמנעת באורח סביר, בייחוד שעה שמדובר ברשות מינהלית, הזוכה לייעוץ משפטי ולייצוג. על כן הטעות כשלעצמה אינה עולה כדי "טעם מיוחד". לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות מיוחדות אשר מתוספות לטעות בדין ומצדיקות הארכת המועד. מעיון בפסק הדין לא שוכנעתי כי סיכויי ההליך וחשיבות העניין מצדיקים היענות לבקשה תוך פגיעה באינטרס המשיב, ובשים לב למעמדם היחסי של הצדדים. אם אכן מדובר בסוגיה בעלת חשיבות כללית, ניתן יהיה להביאה לביקורתו של בית משפט זה במקרה המתאים, מבלי לפגוע באינטרס מוגן של בעל הדין לסופיות ההליך. על כן חשיבותה הכללית של הסוגיה, גם אם היא מהווה שיקול אשר יש להתחשב בו, אין בה כדי להטות את הכף להיעתרות לבקשה. אי לכך, הבקשה נדחית.