בש"מ 111/12 דב קוליוק נ. עיריית תל אביב

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן) במסגרתו נדחתה עתירה מנהלית שהגיש המבקש כנגד הליכי גבייה מנהליים בהם נקטה המשיבה בגין חובות ארנונה הנוגעים לנכס שבבעלות המבקש. יוער כי לאחר מתן פסק-דינו האמור של בית-המשפט לעניינים מנהליים, נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המבקש לבית-המשפט קמא. בעקבות כך, מומש צו הפינוי שניתן במסגרת הליך ההוצל"פ שיזמה המשיבה, והשוכר מטעם המבקש פוּנה מן הנכס.

2.

פסק-דינו של בית המשפט קמא ניתן ביום 27.11.2011, בהעדר הצדדים, והומצא לבא-כוח המבקש ביום 29.11.2011 . בהתחשב בכך, תקופת 30 הימים להגשת הערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים הסתיימה ביום 29.12.2011 . הבקשה להארכת מועד שבכותרת הוגשה ביום 3.1.2012 , קרי- באיחור של 5 ימים.

3.

בבקשת האורכה נטען כי המבקש הינו בגיל 88 ומצבו הבריאותי אינו טוב. לפי הטענה, הדבר הקשה על היכולת של בא-כוחו לתקשר עם המבקש באמצעים אלקטרוניים, והדבר האט את עבודת ההכנה על הודעת הערעור מטעמו. עוד נטען כי בא-כוח המבקש היה עסוק בטיפול בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית-המשפט קמא, וכי הוא תיפקד באופן חלקי בתקופה הרלוונטית עקב ניתוח שעבר ביום 23.12.2011. לטענת בא-כוח המבקש, המשקל המצטבר של נימוקים אלה, בצירוף משך האיחור שאינו רב וכן חשיבות הערעור עבור המבקש שהנכס המדובר הוא מקור פרנסתו העיקרי – כל אלה מצדיקים היעתרות לבקשה.

המשיבה מתנגדת לבקשת האורכה. בתגובתה טענה המשיבה כי המבקש לא הציג "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך; כי המשיבה הסתמכה על סופיות הדיון כאשר פעלה לפינוי הנכס; וכי סיכויי הערעור קלושים שכן לפי הנטען מדובר בערעור על קביעות עובדתיות בעיקרן.

4.

המקרה דנן הוא גבולי לפי נסיבותיו. מחד גיסא , מהחומר שהובא לעיוני עולה כי ביום 1.1.2012 - זמן קצר לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת הערעור - הוגשה לבית-המשפט לעניינים מנהליים בקשה לעיכוב ביצוע הנושאת את חתימתו האישית של בא-כוח המבקש, ונתמכת בתצהיר שנחתם על-ידי המבקש עצמו, בציון העובדה כי המבקש חתם על התצהיר בפקס (יצוין כי אינני רואה להביע עמדה בדבר תקינוּת החתימה על התצהיר בדרך האמורה). עובדות אלה אינן עולות בקנה אחד עם הטענה לפיה בא-כוח המבקש התקשה לתקשר עם מרשו באמצעים אלקטרוניים, ואף לא עם הטענה כי בא-כוח המבקש היה נעדר יכולת להגיש את ההליך במועדו עקב הניתוח שעבר. לכך יש להוסיף כי לא הובהר מדוע עורכי-דין אחרים ממשרדו של בא-כוח המבקש לא יכלו לסייע בידיו כדי להגיש את הודעת הערעור – או לכל הפחות את הבקשה להארכת מועד – בשלב מוקדם יותר. תהייה זו מתחזקת, בשים לב לעובדה שלבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית-המשפט קמא ביום 1.1.2012, צורף עותק מהודעת הערעור. אף-על-פי-כן, ההליך שבכותרת הוגש למזכירות בית-המשפט העליון רק יומיים לאחר מכן (ביום 3.1.2012). לשיהוי זה לא הוצג הסבר ממשי. על רקע כל אלה, המסקנה היא כי לא הוצג הסבר משכנע מה מנע מהמבקש ומבא-כוחו להגיש את הודעת הערעור – או לכל הפחות את בקשת האורכה – במועד מוקדם יותר מכפי שאירע בפועל. על-פני הדברים, לא ניתן להימנע מן הרושם כי המבקש המתין לראות מה יעלה בגורל בקשתו לעיכוב ביצוע, ורק לאחר שזו נדחתה על-ידי בית-המשפט לעניינים מנהליים והפינוי של הנכס בוּצע, החליט המבקש להגיש ערעור לבית-משפט זה. התנהלות זו אינה תואמת את המתחייב מסדרי-הדין. אף לא נעלמה מעיניי התקופה הארוכה יחסית שבה מנהלת המשיבה הליכים כנגד המבקש לצורך גביית חובות הארנונה; וכן העובדה שהנכס נשוא המחלוקת פוּנה לאחר שהמועד להגשת הערעור חלף (למיטב הבנתי, הנכס טרם נמכר).

5.

מאידך גיסא , ראיתי להתחשב בגילו המבוגר של המבקש, במצבו הבריאותי הנטען, וכן בטענה כי הנכס שפוּנה היה מקור פרנסתו העיקרי. עוד ראיתי להביא בחשבון את משך האיחור שאינו ניכר (5 ימים); את מהותו של ההליך העיקרי (ערעור בזכות); וכן את פערי המעמד בין הצדדים.

6.

באיזון בין מכלול השיקולים, החלטתי – ולוּ לפנים משורת הדין – שלא לחסום את דרכו את המבקש להשמיע טענותיו לפני בית-משפט זה, בלא שיהא בכך כדי להביע עמדה בדבר סיכויי הערעור לגופו. לפיכך, המועד להגשת הערעור יוארך עד למועד ההגשה בפועל. יחד עם זאת, בהתחשב באיחור בהגשת ההליך שמקורו בהתנהלות דיונית מעורר קושי מטעם המבקש; וכן בהתחשב בטורח שנגרם למשיבה שהגישה תגובה מפורטת בהליך שלפניי; אני רואה לחייב את המבקש בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך 4,000 ש"ח. תנאי לקבלת הערעור לרישום, יהיה הצגת אישור למזכירות בית-המשפט מטעם המבקש כי ההוצאות האמורות שולמו למשיבה, וזאת בתוך 7 ימים מעת המצאתה של החלטה זו.

ההחלטה תומצא לצדדים באמצעות הפקסימיליה. אם וככל שייפתח ההליך, תדאג המזכירות לתיוק החלטה זו בתיקי השופטים.