בש"מ 1178/11 פארס חרבאויי נ. עיריית ירושלים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כבוד השופט נ' סולברג). פסק-הדין ניתן ביום 2.11.2010, ובו נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת המשיבה לבטל הנחה בארנונה שניתנה לו במסגרת מבצע לגביית מסים. כיוון שבבקשה לא נמסר תאריך המצאתו של פסק-הדין למבקש, אין לי אלא להניח כי המועד להגשת ערעור חל בסביבות התאריך 2.12.2010 או מספר ימים מאוחר יותר (תקנה 33(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000; להלן: התקנות ). הבקשה שלפניי הוגשה ביום 13.2.2011, כלומר באיחור ניכר של למעלה מחודשיים. לפי תקנה 38 לתקנות, המועד להגשת הערעור לא יוארך אלא "מטעמים מיוחדים שיירשמו". האם בענייננו הונחה הצדקה לאיחור הניכר העולה כדי "טעם מיוחד"?

התשובה לכך היא בשלילה. המבקש היה מיוצג, ומיוצג אף היום, על-ידי אחותו. אין כל טענה כי המועד הקבוע בדין להגשת ערעור לא היה ידוע לו. בבקשה שלפניי נטען כי אי-הגשת ערעור במועד נבעה מסיבות שאינן נשלטות, אולם לא שוכנעתי כי כך הדבר. שהות של עורכת-הדין בחוץ-לארץ בחלק מן התקופה, וכן בדיקות שנאלץ אב-המשפחה לעבור בשל כאבים כנטען, אינן מהוות נסיבות חיצוניות המונעות היערכות להגשת ערעור או לכל הפחות הגשת בקשה להארכת מועד בתוך פרק הזמן הקבוע בדין. עוד יצוין, כי בחנתי גם את הערעור גופו ולא מצאתי כי הנושא המועלה בו או סיכוייו מצדיקים היענות לבקשה שלפניי, ולא למותר לציין כי בין הנימוקים שהובילו למסקנתו של בית המשפט קמא היה השיהוי הרב בהגשת העתירה על-ידי המבקש.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר-טרחת עורך-הדין של המשיבה בסך של 2,000 ₪.