פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"ם
1243/10 - א'
בפני:
כבוד הרשמת דנה כהן-לקח
המבקש:
צבי זילברשלג
נ ג ד
המשיבות:
1. עיריית עפולה
2. הועדה המקומית לתכנון ובניה
בקשה להארכת מועד להגשת ערעור
החלטה
1.
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' השופטת נ' מוניץ). בפסק-הדין נדחתה עתירה מנהלית שהגיש המבקש להשבת קרקע שהופקעה בטענה כי מטרת ההפקעה נזנחה. בפסק-הדין נקבע כי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי המשיבות זנחו את המטרה הציבורית שעמדה ביסוד ההפקעה. יחד עם זאת, הורה בית-המשפט המחוזי למשיבות לבצע תוך 30 ימים ממתן פסק-הדין פעולות שתכליתן להבטיח כי החנייה הציבורית שנסללה בקרקע לא תשמש כחנייה פרטית של דיירי בניין סמוך.
פסק-הדין המחוזי ניתן ביום 23.12.2209 בהעדר הצדדים. לפי הנטען, הוא נמסר בדואר רשום למשרדו של בא-כוח המבקש, עו"ד זילברשלג, ביום 31.12.2009 . הבקשה שלפניי הוגשה ביום 15.2.2010 .
2.
לטענת המבקש, לאחר שפסק-הדין המחוזי התקבל במשרד בא-כוחו, עו"ד זילברשלג, הועבר התיק לידי עורך-דין אחר לצורך הגשת ערעור. במהלך חודש פברואר, הודיע אותו עורך-דין כי לא יטפל בתיק וכי הוא מבקש להחזירו לבא-כוחו הנוכחי של המבקש, עו"ד זילברשלג. לפי הנטען, רק ביום 11.2.2010 הועבר במסירה אישית תיקו של המבקש לידי בא-כוחו הנוכחי, והלה נערך מיידית להגשת הבקשה להארכת מועד בצירוף כתב הערעור. בהקשר זה נטען כי עורך-הדין האחר "כנראה חשב בתום לב" כי המועד להגשת הערעור הינו 45 ימים, ולפיכך נוצר הצורך בבקשת הארכת מועד קצרה. עוד נטען כי סיכוייו של ההליך גבוהים. בטיעוניו הדגיש המבקש כי המשיבות נמנעו עד כה מלקיים את הפעולות עליהן הורה בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו, וכי התנהגות בלתי ראויה זו של הרשויות, העולה כדי ביזיון בית משפט, מקימה אף היא "טעם מיוחד" למתן אורכה כמבוקש. המשיבות מתנגדות לבקשה.
3.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שצורף להם, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים הינו שלושים ימים. בהתאם לתקנה 38 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן - התקנות ) ניתן להאריך מועד כאמור רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו". טעמים כאלה לא הוכחו במקרה שלפניי. ההליך הוגש באיחור של למעלה משבועיים. המדובר באיחור שאינו קצר. טענת המבקש לפיה עורך-הדין ששקל לייצגו בערעור טעה לחשוב כי עומדים לרשותו 45 ימים להגשת ההליך, לא נתמכה בתצהיר של עורך-הדין. מכל מקום, על דרך הכלל ובהעדר נסיבות מיוחדות, אין בטעות שבדין בדבר המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית משפט לעניינים מנהליים, כדי להקים "טעם מיוחד" להארכת מועד שכן המדובר בדין ידוע ומושרש שנקבע לפני כעשור (ראו: בש"ם 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ (לא פורסם, 2.3.2009); בש"ם 9171/08 שורץ נ' משרד הבטחון – מדינת ישראל (לא פורסם, 15.3.2009) והאסמכתאות המובאות שם). בנסיבות המקרה שלפניי, טענת הטעות נטענה בעלמא ללא פירוט כיצד אירעה הטעות ומתי נודעה למבקש, ולפיכך אין בכוחה להצדיק אורכה כמבוקש.
4.
לכך יש להוסיף כי על-פני הדברים, סיכוייו הלכאוריים של ההליך אינם נחזים להיות טובים בהתחשב בנימוקים שפורטו בפסק-הדין המחוזי, ואף בכך יש להוות שיקול מהותי לדחיית הבקשה. בהמשך לדברים אלה אוסיף כי המבקש הדגיש בטיעוניו כי המשיבות נמנעו עד כה מביצוע הפעולות עליהן הורה בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו, ואף צירף תמונות שצילם בשטח במטרה להוכיח זאת. הטענות בדבר הימנעותן של המשיבות מקיום פסק-דינו של בית המשפט קמא, אינן מצדיקות כשלעצמן מתן אורכה להגשת הליך ערעורי על פסק-הדין הנדון. עם זאת, למותר לציין כי בפני המבקש נותרת פתוחה הדרך לנקוט בהליך הדיוני המתאים על-מנת לכוף את המשיבות לקיים את פסק-הדין המחוזי, אם וככל שהמשיבות נמנעות מביצועו.
אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית. בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ה באדר
תש"ע (11.3.2010).
דנה כהן-לקח
ר ש מ ת