בש"מ 1414/04 פרופ' אריק רימרמן נ. ועדת הערר מחוזית , מחוז מרכז

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור מטעם המבקשים על פסק דין של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. פסק הדין ניתן ביום 7.10.03. מניין המועדים להגשת ערעור על פסק הדין החל ביום 6.1.04, הוא היום בו פג תוקפה של הודעה של מנהל בתי המשפט על שביתה ועיצומים בבתי המשפט, ומכאן כי המועד האחרון להגשת ההליך היה ביום 4.2.04, היינו – בחלוף 30 ימים מן המועד הנ"ל.

מתברר, כי באת כוח המבקשים סברה בטעות כי עומדים לרשותם 45 ימים לצורך הגשת ההליך הערעורי, ומשלא קובלה הודעת ערעור שהוגשה לאחר שחלפה התקופה החוקית האמורה, הוגשה הבקשה שבפניי, ביום 12.2.04.

דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, הטעות המשפטית לה טוענים המבקשים אינה נראית לי כטעות סבירה. המועד להגשת ההליך קבוע בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א – 2000. תקנות אלה הותקנו לפני יותר משלוש שנים. הן כיום בבחינת דין מושרש. אין לקבל טענה כאילו לא ניתן היה לאתר תקנות אלה. אף הטענה כאילו הן לא נמצאו בתוכנת התקדין שבמשרד באי כוח המבקשים אינה יכולה לעמוד, שכן התקנות מצויות בתוכנה זו.

במצב זה, לא ברור על יסוד מה סברו באי כוח המבקשים כי המועד להגשת ההליך הוא 45 ימים, כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי. אכן, בחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, אין הפנייה לתקנות האמורות בכל הנוגע לסדרי הדין בבתי משפט מינהליים, וגם מבחינה זו, לא אוכל לקבוע כי הטעות בה מדובר הינה טעות סבירה.

יש להטעים, כי פסק הדין נשוא הבקשה שבפניי ניתן לפני חודשים ארוכים. אמת, בעת שניתן פסק הדין היתה בתוקף הודעה על עיצומים בבתי המשפט, אשר לאורה החל מירוץ המועדים, כאמור, להגשת ההליך הערעורי, ביום 6.1.04. ברם, במצב זה שבו עוכב ממילא ההליך הערעורי משך זמן ארוך, רבץ על המבקשים נטל מוגבר לנקוט בהליך במועד, על מנת למנוע פגיעה נוספת ומיותרת במשיבים. הדברים אמורים ביתר שאת בשים לב למועד הקצר שנקבע בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), ואשר נגזר מן הצורך והרצון להביא הליכים מינהליים לסיומם במהירות. במצב זה, לא אוכל לקבוע כי מידת האיחור בה מדובר היא זניחה, ומה גם שאין כל טענה כי המבקשים העמידו את המשיבים, במהלך התקופה להגשת הערעור, על כוונתם להגיש ערעור כאמור. גם הטענה בדבר מחלתה של באת כוח המבקשים אין בה כדי להצדיק את מתן הארכה המבוקשת, באין פירוט ברור או תיעוד בדבר האופן בו השפיע הדבר על עבודתה של באת כוח המבקשים, ומה גם שעולה מנסיבות העניין כי הטעות בדין, ולא המחלה האמורה, היא שגרמה לאי נקיטת ההליך במועדו. במצב זה, איני סבור כי גם על פי ההלכה הגמישה יותר, הנוהגת כיום ביחס למתן ארכה להגשת הליך ערעורי, יש מקום לכך בנסיבות המקרה שבפניי (ראו רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים דינים עליון סא 32).

עוד מתברר, כי סמוך לאחר שחלף המועד להגשת ההליך הערעורי נתקבלה בידי המשיבים 3 – 5 דרישת תשלום לאגרות בנייה המתייחסות לפרויקט שבמחלוקת, וכי אלה אמורים לקבל, לאחר התשלום של אגרות אלה, היתר בניה אשר התעכב בשל ההליכים בין הצדדים. הגם שלא ברור לגמרי, בעובדות העניין, האם ניתן לראות בהתפתחות זו משום שינוי מצב לרעה של המשיבים על יסוד ההנחה כי לא יוגש הליך ערעורי על ידי המבקשים, משחלף המועד להגשת הליך כאמור, הרי שיש במהלך הדברים האמור כדי ללמד על ציפייה של המשיבים לכך שלא יוטרדו עוד בהליך כאמור, וגם לציפייה זו יש לתת משקל.

התוצאה היא, כי הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות משיבים 3–5 בהליך זה בסך של 1,500 ש"ח. לסכום זה יש לצרף מע"מ כדין וכן הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.