בש"מ 171/14 שלום מרדכי ישראל נ. מדינת ישראל

ביום 8.1.2014 הגיש המבקש "בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי". הבקשה מתייחסת להחלטה מיום 24.6.2013, שבה הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת ערעור (עמ"נ 45653-03-13) מחמת אי-תשלום אגרה ואי-הפקדת עירבון. בכותרת הבקשה הוסף בכתב-יד המשפט "בקשה להארכת מועד לבקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש לעניינים מנהליים מתאריך 24.6.2013" (ניתן להניח כי תוספת זו באה לאחר שנמסר למבקש כי המועד להגשת הליך בקשת רשות הערעור חלף זה מכבר).

בהחלטתי מיום 9.1.2014 אפשרתי למבקש להגיש בקשה מנומקת להארכת מועד, ולהסביר מדוע לא הוגש הליך במועד ומהו הטעם המיוחד המצדיק מתן ארכה. החלטתי זו הועברה למבקש, וביום 19.1.2014 הוא הגיש מסמכים נוספים, ובכללם "בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור".

עיינתי בבקשה ולא מצאתי עילה מבוררת למתן ארכה. המבקש פנה לבית משפט זה למעלה ממחצית השנה לאחר פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. מדובר באיחור ניכר ביותר. המבקש טוען כי המשיבה הגישה בקשות מסוימות וכי "כל התאריכים האלה גרמו לי לבלבול עקב דרישות המדינה", אולם יש להדגיש כי התאריכים המדוברים הם מלפני חודשים ארוכים, ואין בטענות אלה כדי להצדיק את הגשת ההליך ביום 8.1.2014. הדברים יפים גם לגבי הטענה כי נדרש זמן "לסגנן ערעור" – הדין קובע את פרק הזמן המוקצב לבעל-דין לשם הגשת הליך ערעורי, ובענייננו פרק הזמן הזה חלף מזמן. המבקש טוען לחוסר הבנה ולחוסר ידיעה, אולם לא מצאתי כי טענות כלליות אלה מהוות, בנסיבות המקרה, "טעם מיוחד" למתן ארכה. יצוין, כי ביום 15.7.2013 פנה המבקש לנשיאת בית המשפט המחוזי בעניין ערעורו שנמחק, אולם עוד ביום 31.7.2013 הבהירה כבוד הנשיאה, במכתבה למבקש, כי הדרך היחידה להשיג על החלטה שיפוטית היא נקיטת הליך מתאים לפי החוק.

עוד אוסיף, כי מעיון בתיק קשה לגזור תשתית עובדתית ומשפטית, ולוּ לכאורית, למתן סעד בבית משפט זה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.