בש"מ 2227/11 פראס חרבאווי נ. עיריית ירושלים

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני (בש"ם 1178-11) מיום 28.2.2011 לפיה נדחתה בקשתו של המערער להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (עת"מ 33683-04-10, כבוד השופט נ' סולברג ).

לאחר שעיינתי בהחלטת הרשם, ובהודעת הערעור הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. לא מצאתי בטענותיו של המערער כל ממש, ואין בכוחם להצביע על כך כי נפל פגם בהחלטתו של הרשם המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. יתרה מכך, בנסיבות המקרה דנן, כפי שתוארו בהחלטתו של הרשם, נראה כי ההחלטה לדחות את הבקשה נכונה וצודקת בנסיבות העניין, שכן המערער לא הצביע על כל טעם מיוחד לאיחור כה ניכר בהגשת הבקשה. חשוב להדגיש כי מטרת המועדים הקבועים בחוקים ובתקנות, היא שכל צד יביא טענותיו בסדר מסוים ובאופן מסוים, כדי שיריבו יוכל להתגונן כראוי, וכן קובע מתקין התקנות מועדים, כדי לשים קץ לסכסוכים ולפנות את משאבי מערכת המשפט לבעלי דין אחרים (ה"מ 797/72 מלון מלכת שבא נ' כרמל , פ"ד כז(1) 255, 257 (1973)). הקפדה על לוחות זמנים בהליך השיפוטי, בייחוד לאור העומס הכבד המוטל על מערכת המשפט, היא כורח המציאות, "שאחרת לא ניתן יהיה לנהל מערכת משפט שיפוט סדירה, יעילה ותקינה. סופן של חריגות כגון אלה, שבן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי הדין, ולעיתים – אף להסב נזק לציבור הרחב" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 768 (2009)). כאמור המערער לא ביסס כל טעם מיוחד להארכת המועד.

סוף דבר, הערעור נדחה.