בש"מ 2392/07 לודמילה אומטוב נ. משרד הפנים מנהל האוכלוסין

לפני בקשה למתן ארכה להגשת ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב- יפו אשר דחה את עתירתן של המבקשות להעניק למבקשת 1 אשרה לשהייה בישראל. פסק הדין ניתן ביום 27.12.06 במעמד הצדדים. הבקשה שלפני הוגשה ביום 13.3.07. לטענת המבקשות, בשל החמרה במצב בריאותה של המבקשת 1, הוגשה בעניינה עתירה נוספת לבית משפט קמא וכן צו מניעה למניעת גירושה מהארץ. לפי הנטען, הבקשה למתן צו מניעה נדחתה, כאשר מנימוקי ההחלטה עולה כי יתכן שעל המבקשות היה להגיש ערעור על פסק הדין ולא עתירה נוספת. לטענת המבקשות, למען הזהירות, בקשתן היא לערער על פסק הדין ומכאן הבקשה שלפני. לטענתן, אי הגשת ערעור על פסק הדין נבעה מטעות בתום לב, שכן הן סברו כי הדרך הראויה לפעול במצבן היא להגיש עתירה נוספת לבית המשפט לעניינים מנהליים. כמו כן, לטענתן, אי מתן ארכה כמבוקש, יגרום למבקשת פגיעה קשה וזאת הן בשל מצבה הרפואי והן בשל העובדה שאין מי שיסעד אותה פרט לבתה, המבקשת 2, המתגוררת בישראל. עוד נטען כי המשיבים לא הסתמכו על האיחור שחל בהגשת הבקשה וכן כי סיכויי ההליך טובים. המשיבים מתנגדים לבקשה. להשלמת התמונה יצוין, כי בתגובתם הבהירו המשיבים כי בקשתן של המבקשות למתן צו ביניים בעתירה הנוספת שהגישו בפני בית משפט קמא נדחתה, בין היתר מהטעם שהן לא טרחו לגלות ולצרף את פסק דינו של בית משפט קמא (החלטת כבוד השופט ע' פוגלמן מיום 25.2.07). כמו כן הובהר, כי עתירתם הנוספת של המבקשים נדחתה בפסק דינו של בית משפט קמא מיום 29.4.07.

2.

על מנת להיעתר לבקשה למתן ארכה להגשת ערעור על עתירה מנהלית נדרשים "טעמים מיוחדים" (ראו: תקנה 38 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). איני מתעלמת מכך שהשלכותיו של פסק דינו של בית משפט קמא על המבקשות הינן קשות. ברם, חרף האמור, לאחר שעיינתי היטב בבקשה, לא מצאתי כי היא מקימה טעם מיוחד המצדיק היעתרות לה. האיחור בהגשת הבקשה שלפני הינו ניכר. מהבקשה לא עולה כי טעותו של ב"כ המבקשות, ככול שאכן הייתה טעות כזו, נוגעת לדרך הראויה להשיג על פסק הדין, אלא הכשל בהתנהלות המבקשות טמון בהעדר מיצוי הליכים. כפי שהובהר היטב בהחלטת כבוד השופט פוגלמן, בטרם פנו המבקשות בעתירה חדשה שעילתה שינוי נסיבות, היה עליהן למצות את ההליכים לפני הרשות, וכך לא נעשה. במצב דברים זה, איני סבורה שעסקינן בטעות סבירה. זאת ועוד, בית המשפט קמא סבר כי בהתאם לחומר שהונח לפניו, ולאחר שבקשת המבקשת נשקלה על ידי הועדה הבינמשרדית ונדחתה, אין מקום להתערבותו בהחלטת המשיבים, ועל פני הדברים, סיכויי הערעור על החלטה זו אינם טובים. במצב דברים זה, אין בידי להיעתר לבקשה.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית.