בש"מ 2496/05 עאטף חאג' ראש המועצה המקומית אעבלין נ. מאמון שיח'

1.בפני בקשה מיום 14.3.05 להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה מיום 18.2.05, הדוחה בקשה לביטול פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה מיום 31.1.05. בפסק הדין נקבע כי על המבקש לשלם הוצאות בסך 25,000 ₪ למשיבים. ביום 5.3.05 פנה המבקש לבא כוחו על מנת שיערער על ההחלטה. בא כוח המבקש טוען כי לאחר בירור גילה כי המדובר ב"החלטה אחרת", אשר הערעור עליה הוא תוך 15 ימים. לטענתו האיחור אינו גדול, ולא נגרם כל נזק של הסתמכות למשיבים. אשר על כן יש לקבל את הבקשה. המשיבים טוענים כי פנייה מאוחרת לעורך הדין אין בה די בנסיבות המקרה, שכן היה עליו לקבל ייעוץ משפטי מתאים ולדעת על חלוף המועד. עוד טוענים המשיבים כי הבקשה הוגשה באיחור של כעשרה ימים, ולאחר שכבר הוגשה בקשה לביצוע פסק דין ללשכת ההוצאה לפועל בקריות, ושולמה אגרה עבור פתיחת התיק. לבסוף טוענים המשיבים כי אין סיכוי לערעורו של המבקש, באשר הוא התחמק במשך חודשים מקיום ישיבה שהיה מחויב לקיימה לפי חוק.

2.לאחר עיון בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אין חולק כי המבקש איחר בהגשת בקשתו ב-10 ימים. אין המדובר באיחור של מה בכך. איחור מעין זה מצריך בנסיבות העניין קיומו של "טעם מיוחד". הטעם המיוחד שהובא הנו, הלכה למעשה, שילוב של שני גורמים: הפנייה המאוחרת של המבקש עצמו וככל הנראה גם טעות של עורך הדין. אמת, טעות מעין זו אינה מונעת כשלעצמה את הארכת המועד. אולם יחד עם זאת, יש לאזן משקלה של טעות זו עם משך הזמן שחלף והסתמכות הצד שכנגד. בבחינה זו בנסיבות המקרה עולה כאמור כי המדובר באיחור שאינו זניח – 10 ימים – ובמצב בו הצד שכנגד הסתמך על אי הגשת ההליך, ואף החל בהליכי גביה והוצאה לפועל. אשר לסיכויי ההליך עצמו, הרי שאמנם בפני המבקש טענה לעניין מצבו הבריאותי וממילא הסבר להיעדרותו מן הישיבות. אולם בית המשפט המחוזי שמע טענות אלו בבקשה לביטול פסק הדין ולא השתכנע כי יש בהן כדי לשנות ממסקנת פסק הדין לעניין התנהגותו של המבקש. במצב דברים זה, לא שוכנעתי כי סיכויי ההליך טובים הם. שילוב כלל הנסיבות שלעיל מוביל למסקנה, כי דין הבקשה להארכת המועד להידחות.