בש"מ 2598/12 החברה לפתוח קרקעות בגוש 7696 ו- 7697 בעמ נ. הוועדה המקומית ל

מונחת לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו מיום 1.2.2012. בפסק-הדין נדחתה עתירה שהגישו המבקשים, להצהיר על היות תכנית מש"מ/47 חסרת תוקף ובטלה.

הבקשה שלפניי נסמכת על שני אדנים עיקריים: האחד , תקלה פנימית במשרד בא-כוח המבקשים; השני , טעות לגבי פרק הזמן הקצוב בדין להגשת ערעור על פסק-דין בעתירה מנהלית. שני האדנים – רעועים. ראשית , הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, הגם שהיא מבוססת על טענות עובדתיות. שנית , אף אילו הנחתי כי הטענות המנויות בבקשה הוכחו כדבעי – ולא כך הדבר – עדיין אין בטענות אלה כדי להצדיק מתן ארכה.

לגבי התקלה המשרדית , נטען כי פקידה מחליפה במשרד חתמה על אישור מסירה ביום 12.2.2012, אך הדבר לא נודע לבא-כוח המבקשים. אלא שכידוע, אי-הבנות או תקלות מסוג זה, הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו וניתנות למניעה מבעוד מועד, אינן נחשבות בדרך-כלל "טעם מיוחד" למתן ארכה (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996)). בענייננו הדברים ברורים אף יותר. מסתבר – סעיף 5 לבקשה – כי עוד בתוך התקופה הקבועה בדין נודע שפסק-הדין הומצא למשרד. הטענה כי "לא היה ידוע מתי ובאיזה יום בדיוק" היא בבחינת טענה בעלמא, ואין צורך לומר כי מדובר בעניין שניתן היה לבררו בשקידה מינימאלית (ולוּ באמצעות בדיקה מול בית המשפט המחוזי, כפי שעשו המבקשים עצמם – רק ביום 27.3.2012 – ראו סעיף 2 לבקשה). ברור לגמרי שאין בתקלה המשרדית המתוארת בבקשה (תיאור כללי ובלתי-מבוסס) כדי להצדיק פנייה לבית משפט זה רק בשלהי חודש מרץ.

לגבי הטענה כי המבקשים סברו בשגגה כי ניתן להגיש ערעור תוך 45 ימים, הרי נפסק פעמים רבות כי טעות מסוג זה אינה נחשבת בדרך כלל "טעם מיוחד". אמת, המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית משפט לעניינים מנהליים קצר יותר מהמועד הרגיל שחל בהליכי ערעור אזרחיים, אך כפי שפסק כבוד השופט א' גרוניס , אין מדובר בדין חדש:

המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע עוד בשנת 2000, בגדרן של התקנות. כלומר, אין מדובר בשינוי במצב המשפטי שארע זה לא מכבר. הדין בנושא זה אמור להיות ידוע וברור זה שנים לא מעטות (בש"ם 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון – מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2009).

אכן, המועדים הקבועים בתקנות הם בגדר "דין מוש רש" (בש"ם 8913/06 זרמי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – השומרון (לא פורסם, 20.2.2007)), וככלל, טעות בעניין זה לא תיחשב "טעם מיוחד", זאת בפרט במקום שבו – כבענייננו – יוזם ההליך מיוצג על-ידי עורך דין. גם הטענה הכללית כי המבקשים (או מי מהם) תושבי-חוץ אין בה כדי להעלות או להוריד במקרה זה.

סיכומו של דבר, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי את השיקולים הרלוונטיים בכגון דא, לא מצאתי ליתן ארכה כמבוקש. על כן, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורכי-הדין של המשיבים 1 ו- 2, של המשיבים 7-3, של המשיבים 8 ושל המשיבים 9, בסכום של 1,500 ₪ לכל קבוצה (סך-הכול 6,000 ₪).