בש"מ 3058/11 ד"ר אחמד אבו גאמע נ. מנהל האגף לרישוי מקצועית במשרד הבריאות

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כבוד השופט מ' סובל), שבו נדחתה עתירה שהגיש המבקש החפץ לקבל פטור מחובת בחינה לצורך קבלת רישיון לעסוק ברפואה בישראל. פסק-הדין ניתן ביום 21.2.2011 והומצא לבא-כוח המבקש ביום 22.2.2011. מכאן שהיום האחרון להגשת הערעור חל בתאריך 24.3.2011. לדברי בא-כוח המבקש הוא טעה לסבור כי עומדים לרשותו 45 ימים להגשת ההליך, ועל כן פנה לבית המשפט ובידו הערעור ביום 7.4.2011. או אז נגלה לו דבר הטעות ולכן הגיש – ביום 14.4.2011 – את הבקשה שלפניי להארכת מועד.

המשיבים מתנגדים למתן הארכת מועד כמבוקש. הדין עמם. לפי תקנה 38 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים לא יוארך אלא "מטעמים מיוחדים שיירשמו". המבקש טוען כאמור כי האיחור (הלא מבוטל) במקרה זה נבע מטעות בתום-לב בנוגע לפרק הזמן העומד לרשותו לצורך הגשת ערעור. טענה זו אינה מצדיקה את קבלת הבקשה. ראשית , הטענה אינה נתמכת בתצהיר. שנית , טעות מסוג זה אינה נחשבת בדרך כלל "טעם מיוחד" לצורך תקנה 38. אמת, המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית משפט לעניינים מנהליים קצר יותר מהמועד הרגיל שחל בערעורים אזרחיים, אך כפי שפסק כבוד השופט א' גרוניס , אין מדובר בדין חדש:

המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע עוד בשנת 2000, בגדרן של התקנות. כלומר, אין מדובר בשינוי במצב המשפטי שארע זה לא מכבר. הדין בנושא זה אמור להיות ידוע וברור זה שנים לא מעטות (בש"ם 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון – מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2009).

אכן, המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים הוא בגדר "דין מוש רש" (בש"ם 8913/06 זרמי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – השומרון (לא פורסם, 20.2.2007)), וברגיל טעות בעניין זה לא תיחשב "טעם מיוחד", זאת בפרט במקום שבו יוזם הערעור מיוצג על-ידי עורך דין – כבענייננו. אוסיף ואציין כי למקרא פסק-הדין של בית המשפט קמא, נראה כי המשוכות שהיו עומדות לפני המבקש, לוּ הגיש ערעור במועד, היו גבוהות למדיי.

התוצאה היא שהבקשה נדחית. בנסיבות העניין אמנע ממתן צו להוצאות.