בש"מ 3655/10 דידי סיבוני נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים מיום 19.1.2010, ועל החלטה מיום 4.5.2010.

בפסק-הדין מיום 19.1.2010 נדחתה עתירתו של המבקש – השוהה בבית האסורים (במאסר עולם) – לעיין בתיקיו הסוציאליים והמנהליים מכוח הוראות חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. בית המשפט המחוזי פירט בפסק-הדין את השתלשלות הדיון בעתירתו של המבקש, שכללה עיון בחומר חסוי, וקבע כי לגבי רוב המסמכים ניתנה למבקש זכות עיון, ואילו לגבי קבוצת המסמכים שנכללו ברשימה שהגיש המשיב – אכן יש בסיס לטענת החיסיון. בהחלטה מיום 4.5.2010 נדחתה בקשה לעיון חוזר בפסק-הדין.

הבקשה להארכת מועד המונחת לפניי הוגשה ביום 11.5.2010, קרי: כארבעה חודשים לאחר מתן פסק-הדין; זאת, כאשר המועד הקבוע בדין להגשת ערעור על פסק-דין של בית משפט לעניינים מנהליים הוא 30 ימים (תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"ה-2000).

המבקש אמנם הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר – שנדחתה – אך בכך אין כדי להאריך לו את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין. המבקש טוען כי רק ביום 7.4.2010 – כאשר התאפשר לו הלכה למעשה לעיין מסמכים מסוימים המצויים בידי המשיב – נודע לו כי נפלה טעות בפסק-הדין, וכי "יש למנות את מניין הימים לעניין הערעור רק מיום שנודע למבקש שיש סיבה לערער". לטענה זו אין בסיס בדין, ומכל מקום, גם ממועד זה (7.4.2010) חלפו יותר מ- 30 ימים עד שטרח המבקש והגיש את הבקשה שלפניי (ביום 11.5.2010). המבקש מוסיף וטוען כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי לא קוים באופן מלא (בכל הנוגע למסמכים שהדיון בהם הותר), אך טענה זו אינה מקימה טעם להארכת מועד על פסק-הדין עצמו, מה גם שמסתבר כי בשל טענה זו הגיש המבקש בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, שעודנה תלויה ועומדת, ולפי דברי המשיב ייתכן כי במסגרת הליך הביזיון יועברו לעיונו של המבקש מסמכים נוספים.

סיכומו של דבר, לא הונח לפניי טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.