בש"מ 3901/10 עופר כהן נ. משרד הפנים ואח'

לפניי בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור.

ככל שניתן להבין מהחומר שהובא לפניי על-ידי המבקש המייצג את עצמו, נשלל רישיונו להחזיק באקדח. כנגד כך הגיש המבקש בעצמו עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה. לאחר שהוסבר לו כי טרם מיצה את ההליך המנהלי, נמחקה העתירה בהסכמת המבקש, ונקבע כי ככל שהמבקש יגיש ערר לממונה בתוך 21 ימים, לא תטען נגדו טענת שיהוי. פסק-הדין האמור ניתן במעמד הצדדים ביום 27.1.2010. מספר ימים לאחר מכן, הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בקשה למתן צו המורה לרשויות להעביר לידיו מסמכים אותם ציין בבקשתו. ביום 9.2.2010 נתן בית המשפט המחוזי החלטה לפיה בעתירה כבר ניתן פסק-דין, ואולם הפרקליטות תבדוק את בקשת המבקש ותודיע לבית-המשפט את עמדתה לעניין מתן המסמכים המבוקשים. מהחומר שבתיק עולה כי המבקש לא קיבל את כל המסמכים שביקש ולפיכך פנה שוב בבקשה לבית המשפט המחוזי. ביום 23.2.2010 ניתנה החלטה לפיה "בעתירה זו ניתן פסק-דין. העותר [המבקש] יתייעץ עם עו"ד ויפעל כפי שימצא לנכון". למיטב הבנתי, על החלטה זו מעוניין המבקש להשיג. הבקשה להארכת מועד להגשת ההליך הוגשה לבית-משפט זה ביום 3.5.2010 .

בבקשתו נמנע המבקש לציין מתי הומצאה לידיו החלטת בית המשפט המחוזי נשוא ההליך. מכל מקום, לא הוצג כל טעם לאיחור בהגשת הבקשה שלפניי. לכך יש להוסיף כי על-פני הדברים, סיכויי ההליך נראים קלושים עד כדי העדר עילה, בהתחשב בכך שעתירתו של המבקש בפני בית-המשפט המחוזי נמחקה בהסכמתו, וניתנה לו האפשרות להגיש ערר לפני הממונה; ובהתחשב בכך שהמבקש לא נקט בהליך המתאים בנוגע למסמכים שלפי טענתו על הרשויות למסור לידיו. בהתחשב בכל אלה, הבקשה להארכת מועד נדחית בלא שהתבקשה תגובת הצד שכנגד. ממילא, לא נזקקתי לבקשתו של המבקש לפטור מאגרה.