בש"מ 4017/12 אייץ' אנד או אופנה בע"מ נ. ועדת המשנה לעררים - המועצה הארצית

לפניי ערעור על פסק דינה הרשמת ד' כהן-לקח (עע"ם 8884/11-א') מיום 29.3.2012, במסגרתה נמחק ערעורן של המערערות על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו.

בפסק דינה המנומק בחנה הרשמת האם עומדת למערערות זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מקום בו כלל לא היו משיבות פורמאליות להליך. במסגרת זו, הניחה הרשמת לטובת המערערות כי בית המשפט המחוזי לא הכריע בבקשת ההצטרפות של המערערות להליך בפניו, אשר הוגשה כשנתיים קודם למתן פסק דינו. משכך, לא נדרשה הרשמת לשאלת השיהוי שהייתה מתעוררת באם היה נקבע שבית המשפט המחוזי דחה את בקשת ההצטרפות. יחד עם זאת, הרשמת מצאה כי המערערות לא עמדו ברף הנדרש כדי להימצא בעלות דין מהותיות הזכאיות להגיש ערעור חרף העובדה שלא היו צד בעלות דין פורמאליות בערכאה הדיונית. זאת, שכן אף אם לא נתן בית המשפט המחוזי החלטה בבקשת ההצטרפות, לא נתנו המערערות הסבר מספק לעובדה שמשך תקופה ארוכה ביותר לא נקטו כל צעד לבירור מעמדן בהליך או להבאת טענותיהן בפני בית המשפט. מכאן, הסיקה הרשמת כי המערערות בחרו "לשבת על הגדר" ולחכות באפס מעש למתן פסק הדין, ומשכך, הן מנועות מלטעון לראשונה את טענותיהן במסגרת ערכאת הערעור. בסוף פסק דינה ציינה הרשמת כי ממילא, הערעורים התלויים ועומדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מטעם בעלי הדין הפורמאליים מתייחסים אף לאינטרסים של המערערות, ונקודת מבטן תעמוד לנגד עיני בית המשפט.

על פסק דינה של הרשמת הוגש הערעור המונח לפניי. במסגרתו, טוענות המערערות כי שגתה הרשמת בכך שייחסה להן את האחריות לטעותו של בית המשפט המחוזי, אשר לא קיבל החלטה בדבר צירופן להליך. לצד זאת, טוענות המערערות כי לא ניתן משקל מספק לזכות הגישה לערכאות העומדת להן.

לאחר העיון בפסק דינה של הרשמת ובהודעת הערעור מצאתי כי דין הערעור להידחות. כפי שציינה הרשמת, הפרשנות הסבירה להחלטות בית המשפט המחוזי היא כי בית המשפט החליט לדחות את בקשת ההצטרפות של המערערות. לדברים אלו התייחס בית המשפט המחוזי מפורשות בפסק דינו הסופי (ראו עמוד 21 לפסק הדין). ברי, כי ככל שבקשת ההצטרפות נדחתה הרי שערעורם בהליך המרכזי של המערערות לוקה בשיהוי ניכר. משכך, הניחה הרשמת לטובת המערערות כי לא ניתנה החלטה בעניין צירופן, ואף תחת הנחה מקילה זו מצאה שאין מקום לאפשר את הגשת הערעור. מחדלן של המערערות לא היה בכך שלא ניתנה החלטה בעניינם, כי אם בעובדה שהן הגישו את הבקשה ומאותו מועד ואילך לא ביצעו כל פעולה להבהרת מעמדן בהליך. זאת, חרף ידיעתן אודות ההליך והיותן מיוצגות. במצב דברים זה, אף לדידי, אין מקום לקבל את ניסיונן של המערערות לטעון את טענותיהן לראשונה לפני בית משפט זה.

סוף דבר, הערעור נדחה.