בש"מ 422/12 רשת עמל 1 בע"מ נ. מנהל הארנונה בעיריית ת"א

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני (בר"ם 8550/11-א') מיום 26.12.2011, במסגרתה נדחתה בקשת המערערת להצטרף כמשיבה להליך המתנהל בין רשת אורט ישראל לבין עיריית תל אביב.

עיקר טענתה של המערערת בפני הרשם הייתה כי מתנהלים בעניינה הליכים דומים להליכים המנהליים בעניין אורט, שעניינם אופן גביית הארנונה עבור מתקנים שלהן בעיר תל אביב, בשנים 2008-2009. יצוין כי ההליך בעניינה של אורט טרם נדון, ובשלב זה לא הוכרעה בקשת רשות הערעור שהגישה אורט.

בהחלטתו המנומקת עמד הרשם על השיקולים לדחיית הבקשה. ראשית, בחן הרשם את המקור הנורמטיבי המאפשר צירוף בעלי דין במסגרת הליך של ערעור מנהלי, ומצא כי ניתן להורות על צירוף משיבים מכוח תקנות 424 ו-425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר מאומצות במסגרת ההליך המנהלי מכוח תקנה 34 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. יחד עם זאת, החיל הרשם את המבחנים הקבועים בפסיקה לצירוף משיבים בשלב הערעור ומצא כי אין במקרה הנוכחי הצדקה

לצירוף המערערת כמשיבה. במסגרת זאת, קבע הרשם כי אין די בדמיון שבין השאלה המשפטית המתעוררת בשני הליכים המתקיימים במקביל בבתי המשפט בשביל להורות על איחודם, וכי עצם העובדה שיכול להיווצר תקדים שישפיע על צדדים שאינם מעורבים בהליך אינה מצדיקה את צירופם להליך.

מכאן הערעור שלפניי. במסגרתו, טוענת המערערת כי שגה הרשם בדחותו את בקשתה להצטרף להליך כמשיבה. טענתה המרכזית של המערערת היא כי אין מדובר בגוף שיפגע מעצם קביעתו של תקדים משפטי, אלא במצב חריג בו ההחלטה בעניינה של אורט רלבנטית כתקדים אך ורק למערערת ומשכך היא נפגעת ישירה מההליך.

דין הערעור להידחות. כאמור, אין מחלוקת באשר לכך שעצם הסיכוי להיווצרותו של תקדים שאינו משרת בעלי דין בהליכים מקבילים אינו מצדיק את צירופם להליך הקיים כמשיבים. טענת המערערת כי מאחר שהיא בעלת הדין היחידה שיכולה להיות מושפעת מהתקדים שיווצר בהליך הנוכחי, אין בה כדי לשנות מהעיקרון על פיו ככלל לא יצורף בעל דין להליך בשלב הערעור. המבחן לצירופו של בעל דין בשלב הערעור נדון ב בש"א 3973/91

אליהו חברה לביטוח בע"מ

נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים , פ"ד מה(5) 457

(1991) במסגרתו נקבע כי:

"המבחן לצירופו של בעל דין נוסף בשלב הערעור מן הראוי שיהיה בדרך כלל משולש : ו

ראשית, האם מי שמתבקשים לצרפו או בעל דין המבקש את הצירוף או תומך בו, עלולים להיפגע ישירות מתוצאות ההכרעה במחלוקת נושא הערעור אם לא יוחלט על הצירוף המבוקש ?

שנית, כאשר קיים סיכון כאמור, האם מן הראוי כי תוצאות ההכרעה במחלוקת נושא הערעור - כולן או לפחות חלק מהותי מהן-יכבלו גם אותו אדם במעשה-בית-דין? התשובה לשאלה זו היא בדרך כלל פועל יוצא של מידת הזדהות עניינו של האדם שמתבקשים לצרפו עם העניין נושא הסכסוך הנדון בערעור.

שלישית, בהנחה שהתשובה לנ"ל חיובית - האם שיקולים של יעילות וסדר הדיונים מצדיקים הצירוף האמור? כך ניתן, למשל, לשקול, אם צירופו של צד בשלב הערעור עלול, כשלעצמו, להביא להחזרת הדיון לערכאה הראשונה, ואם יש הצדקה אובייקטיבית לכך לפי מבחני יעילות הדיון. עיקרו של דבר, לבית המשפט עומדת לעולם הסמכות לסרב לבקשה לצירוף אשר יהיה בו כדי לסרבל את הדיון או להכביד עליו במידה מופרזת" (שם, פסקה 5; וראו גם עע"מ 7926/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון , פסקאות 11-10 (טרם פורסם, 24.9.2009)).

עינינו הרואות כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי היא עומדת במבחן הראשון לצירוף בעל דין, שכן לא פסק הדין בעניין רשת אורט לא ייצור כל מעשה בית דין בעניינה. לצד זאת, אף לו הייתי מניח שהמערערת עמדה במבחן הראשון, ואיני עושה זאת, הרי שגם שיקולי היעילות הדיונית אינם מצדיקים את צירופה של המערערת בשלב הערעור. למעשה, נראה כי מטרתה המרכזית של בקשה זו היא "לעקוף" את ההליכים התלויים ועומדות בערכאות אחרות, על ידי העברת הדיון במחלוקת כולה לבית משפט זה. לבסוף, ראוי לציין כי אין מדובר במקרה הנוכחי בהלכה רחבה ועקרונית, המשפיעה על כלל הציבור או שמשנה באופן מהותי את הדין, ואשר ראוי לאחד במסגרת דיון אחד את כלל הטענות האפשריות הנוגעות לעניין, בכדי למנוע מצב של אי ודאות משפטית. אכן, במקרה כזה יטה בית המשפט ביתר קלות להורות על צירוף משיבים, וזאת על מנת ליצר ודאות משפטית ובכדי ליעל את הדיון. במקרה הנוכחי עסקינן בשאלה פרשנית נקודתית של סעיף חוק אשר שונה, וכל תחולה על אופן גביית הארנונה ממספר בתי ספר בשנים 2008-2009. משכך, אף אופייה של הסוגיה אינו מצדיק את הרחבת ההלכה הנוהגת באשר לצירוף בעלי דין בשלב הערעור.

סוף דבר, הערעור נדחה.