בש"מ 4367/14טיב טעם הולדינגס 1 בע"מ נ. מוריס ברמר

1.

מונחת בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 19.5.2014 (עת"מ 40673-02-14, כבוד השופט מ' יפרח ) (להלן: פסק הדין ). הבקשה הוגשה על ידי טיב טעם הולדינגס 1 בע"מ וטיב טעם רשתות שיווק בע"מ (להלן ביחד: טיב טעם ). טיב טעם לא הייתה צד להליך בפני בית משפט קמא. בד בבד עם הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע, הגישה טיב טעם בקשה להגיש ערעור על פסק הדין, הנידונה כעת על ידי רשם בית משפט זה. ברקע מדיניות האכיפה של עיריית תל אביב-יפו בנוגע לסגירת חנויות בשבת ובמועדי ישראל.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

ביום 25.6.2013 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בעע"מ 2469/12 ברמר ואח' נ' עיריית תל אביב ואח' (להלן: פסק הדין הקודם ), וזאת במסגרת ערעור על פסק דין שניתן בעת"מ 2500/07. טיב טעם הייתה אחת המשיבות בהליך זה, לצד בעלי עסקים נוספים שביקשו לפתוח את חנויותיהם בשבת ובחג. בפסק הדין הקודם נקבע, כי אכיפת חוק העזר לתל אביב-יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות), התש"ם-1980 (להלן: חוק העזר ) בדרך של הטלת קנסות בלבד על בעלי החנויות הפתוחות בשבת אינה משיגה במידה הראויה את תכלית החוק. אכיפה כזו מאפשרת את הפרתו המתמשכת של חוק העזר על ידי בתי עסק המשתייכים לרשתות קמעונאיות גדולות שמשתלם להם, לנוכח חוסנם הכלכלי, למכור את מרכולתם גם בשבת וחרף הקנס, ובכך פוגעת בשלטון החוק.

מבחינה אופרטיבית, העניין הוחזר לעיריית תל אביב-יפו על מנת שתפעיל את שיקול דעתה ותקבל החלטה לגופם של דברים בנוגע לאופן הפעלת הסמכויות המוקנות לה בסעיף 264א לפקודת העיריות – דהיינו לפעול לסגירת העסקים הפועלים בניגוד לחוק – או כל סמכות נוספת לסמכותה להטיל קנסות. עוד צוין כי אם אופייה של העיר מחייב, לדעת פרנסיה, שלא לסגור עסקים מסוימים בשבת, ניתן לשנות את חוק העזר בדרך הקבועה לכך בדין; ואולם כל עוד לא שונה החוק, יש לקיימו.

3.

בהמשך לפסק הדין הקודם, ביום 2.9.2013 פרסמה העירייה מסמך מדיניות שכותרתו "אכיפת סגירתן של חנויות בשבת ובמועדי ישראל" (להלן: מסמך המדיניות ). בסעיף 4 למסמך המדיניות צוינה כוונת העירייה לתקן את חוק העזר. לנוכח העובדה כי תיקון כזה עשוי להימשך מספר חודשים, התייחס מסמך המדיניות גם לשינוי מדיניות האכיפה הנדרש בתקופת הביניים, דהיינו ממועד פסק הדין הקודם – שהוגדר כ"מועד הקובע" – ועד לתיקון חוק העזר או עד לתום שנה מפרסום מסמך המדיניות (קרי: עד ליום 2.9.2014), לפי המוקדם מביניהם.

סעיפים 16-15 למסמך המדיניות יצרו הבחנה בין שני סוגי עסקים: עסק שמועד פתיחתו בשבת נעשה לראשונה לאחר המועד הקובע ועסק שמועד פתיחתו בשבת נעשה לפני המועד הקובע (להלן: בתי עסק חדשים ו- בתי עסק ותיקים , בהתאמה). נפקות האבחנה היא באופן אכיפת חוק העזר במהלך תקופת הביניים, וזו תמציתה: בתי עסק "חדשים" שיימצאו פתוחים בשבת יקבלו דו"ח מסוג ברירת משפט, הכולל קנס והתראה שלפיה עליהם לסגור את עסקו בשבת לאלתר. ככל שלא יעשו כן, תוטלנה עליהם סנקציות נוספות כהגשת כתב אישום והצאת צו איסור פתיחה. לעומת זאת, בתי עסק "ותיקים" יקבלו התראה שתאפשר להם להיערך לסגירת עסקם בשבת בתוך 12 חודשים ממועד פרסום מסמך המדיניות או כפי שייקבע בתיקון לחוק העזר, לפי המוקדם מביניהם, ומבלי שתוטל עליהם כל סנקציה עד אז.

4.

בעקבות מסמך המדיניות, הוגשה עתירה כנגד עיריית תל אביב-יפו על ידי המערערים בהליך מושא פסק הדין הקודם. בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה, במובן זה שנקבע כי כללי האכיפה סותרים את תכלית חוק העזר ונגועים בחוסר סבירות קיצוני, ביצירת הבחנה בלתי סבירה בעליל בין בתי עסק "חדשים" ו"ותיקים" המקנה חסינות מוחלטת לאחרונים. עוד נקבע בפסק הדין כי בפועל העירייה כלל איננה אוכפת את חוק העזר בהתאם לתכליתו. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי התוצאה הראויה היא ביטול ההבחנה וכן חיוב העירייה לפעול ליישום מסמך המדיניות.

יצוין בהקשר זה, כי כבר ביום 24.3.2014 החליטה מועצת העיר לתקן את חוק העזר, וביום 1.5.2014 הועבר חוק העזר לתל אביב-יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות) (תיקון), התשע"ד-2014 (להלן: החוק המוצע ) לאישורו של שר הפנים. ביום 29.6.2014 (ולאחר שניתן פסק הדין), ניתנה החלטת שר הפנים לעניין החוק המוצע (להלן: החלטת שר הפנים ), המאשרת את הוראותיו באופן חלקי.

5.

העירייה הגישה ערעור על פסק הדין (עע"מ 4177/14), ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, לרבות עיכוב ביצוע ארעי עד למתן החלטה בבקשה. בית משפט זה (כבוד השופטת א' חיות ) דחה את הבקשה למתן צו עיכוב ביצוע ארעי והורה על הגשת תגובת המשיבים לבקשה לעיכוב ביצוע. בטרם ניתנה תגובה זו, ולנוכח החלטת שר הפנים, הגישה העירייה ביום 2.7.2014 בקשה למחיקת ערעורה. בהתאם, נמחק ערעור העירייה ביום 17.7.2014.

הבקשה לעיכוב ביצוע

6.

ביום 24.6.2014, ובטרם נמחק ערעור העירייה, הגישה טיב טעם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, לרבות עיכוב ביצוע ארעי עד למתן הכרעה בבקשה. כאמור, הבקשה הוגשה חרף העובדה שטיב טעם לא הייתה צד להליך בפני בית משפט קמא, ולצידה הוגשה בקשה להגשת ערעור.

בהמשך להחלטה מיום 25.6.2014, הוגשו תגובות המשיבים לבקשה לעיכוב ביצוע. העירייה ציינה בתגובתה כי בהחלטת שר הפנים אושרו חלק מהוראות החוק המוצע, ולפיכך היא מתאימה את מדיניות האכיפה שלה לאישור חלקי זה. עוד עדכנה העירייה בבקשתה למחוק את הערעור שהגישה, והותירה את הבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה טיב טעם לשיקול דעתו של בית משפט זה.

יתר המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה, הן על הסף והן לגופה. בין היתר, נטען כי הבקשה הוגשה בהעדר ניקיון כפיים, משעה שטיב טעם הפרה וממשיכה להפר את חוק העזר ואת פסק הדין ומבקשת למעשה גושפנקא והיתר לכך בטענת הסתמכות שאין לקבל. בסיכומו של דבר, נטען כי סיכויי הערעור שמבקשת טיב טעם להגיש אינם גבוהים ומאזן הנוחות אף הוא אינו נוטה לטובתה.

דיון והכרעה

7.

על רקע השתלשלות האירועים כמתואר לעיל ולאחר שעיינתי במכלול החומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, על המבקש עיכוב ביצוע של פסק דין לשכנע את בית המשפט בשני אלה: כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ראו, למשל, עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ' יוסף וייס (22.9.2010)). טיב טעם לא עמדה בנטל זה.

בעניין סיכויי הערעור, ומבלי להביע עמדה מעבר לנדרש בשלב זה, יובהר כי בפני טיב טעם ניצבת משוכה נוספת וגבוהה מהרגיל. זאת לנוכח העובדה שהיא מבקשת להגיש ערעור על פסק דין שניתן בהליך שהיא לא הייתה צד לו. בהקשר זה ומבלי לקבוע מסמרות נטען על ידי משיבים 9-1 כי טיב טעם ידעה, לכאורה, על העתירה ועל ההליך בבית משפט קמא, ובחרה משיקוליה שלה שלא להצטרף אליו כצד.

באשר למאזן הנוחות, יודגש כי החוק המוצע נידון על ידי שר הפנים, שקבע את אשר קבע בהחלטתו. כאמור בתגובת העירייה, מדיניות האכיפה מותאמת להחלטת שר הפנים ולאישור החלקי של החוק המוצע על ידו במסגרתה. טיב טעם אף לא הצביעה או חידדה די הצורך את הדחיפות לעכב את ביצוע פסק הדין כעת דווקא. הנה כי כן, נתון דיוני על רקע ההליך קמא (שלפיו על טיב טעם לשכנע את בית המשפט בזכאותה להגיש ערעור על פסק הדין) ונתון חקיקתי לאחר מתן פסק הדין (החלטת שר הפנים וטיפולו בסוגיה) מטים את הכף כנגד קבלת הבקשה.

8.

על רקע דברים אלה, לא התרשמתי בעת הזו כי יש מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע. כך גם לא ראיתי לנכון לאפשר לטיב טעם להגיב לטענות המשיבים ביחס לבקשה לעיכוב ביצוע. אין בכך כדי למנוע מטיב טעם הגשת בקשה חדשה, היה וישתנו הנסיבות בצורה מהותית.

הבקשה נדחית. טיב טעם תישא בהוצאות המשיבים 9-1 כאחד בסך של 7,000 ש"ח.