בש"מ 440/06 מנהל הארנונה-עירית נצרת עילית נ. אספ"ן נדל"ן (מבני תעשיה)

1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער. הבקשה נסובה על פסק דינו של בית משפט לעניינים מנהליים בערעור על החלטת ועדת ערר אשר דחתה את השגת המשיבה כנגד שומת ארנונה בגין נכס שבנתה. עיקר הסוגיה שנדונה בפסק הדין היתה שאלת חיוב בארנונה של מבנה מעטפת שאינו בשימוש, ומשמעות "גמר בניין" בנכס. פסק הדין ניתן ביום

18.11.05 . לטענת באת כוח המבקש, הוא הומצא לה ביום 27.11.05 . הבקשה שבפני הוגשה ביום 15.1.06 .

2.לטענת באת כוח המבקש, עקב טעות משפטית היא סברה כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור הוא 45 יום ולא 30 יום, ועל כן לא הוכנה הבקשה במועד הקבוע בתקנות אלא בתוך 45 יום. ב"כ המבקש מוסיפה וטוענת כי פסק דינו של בית משפט קמא מעלה שאלות משפטיות חשובות באשר לאופן חיובו של נכס שאינו נמצא בשימוש בארנונה כללית ושאינו מניב פירות. שאלות אלה, על פי הנטען, מצריכות קביעת הלכה מחייבת נוכח המגמות השונות של פסיקת בתי המשפט לעניינים מנהליים בעניין זה.

3.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק דינו של בית המשפט קמא, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. המועד להגשת בקשת רשות לערער קבוע בחיקוק. לפיכך, על מנת להאריכו נדרש "טעם מיוחד". ההליך שבפני הוגש באיחור ניכר, כאשר לא ניתן טעם מיוחד לכך כנדרש בדין. אכן, לפי ההלכה הנוהגת כיום, טעות משפטית עשויה לשמש, בנסיבות המתאימות, טעם מיוחד להארכת מועד. אולם במקרה דנן, איני סבורה שטעותה של באת כוח המבקש עולה כדי טעם מיוחד כאמור. הדין לפיו יש להגיש בקשת רשות לערער בתוך 30 יום, הוא ברור, ידוע, ומושרש היטב. אשר למבקש עצמו, אף כאן לא עולים טעמים מיוחדים המצדיקים התחשבות מיוחדת בו העולה כדי טעם מיוחד. המבקש הוא מנהל הארנונה, וככזה הוא זוכה לייעוץ משפטי ולייצוג. נוכח כלל נסיבות אלה, קשה לראות בטעות ב"כ המבקש טעם מיוחד להארכת מועד. יתרה מכך, בנסיבות העניין, כפי שמציין ב"כ המשיבה, גם אם נבחן את המקרה באספקלריא של טעות ב"כ המבקש, קרי, מתוך הנחה כי המועד להגשת בקשת רשות לערער הוא 45 יום, הרי גם אז נגיע למסקנה כי ההליך הוגש באיחור. זאת, שכן המועד להגשת ההליך הסתיים ביום 11.1.05. יוער, כי חשיבותה הכללית של הסוגיה כשלעצמה, והצורך להעמידה בפני בית משפט זה על מנת להכריע בין המגמות הסותרות שנקבעו בעניין בבת משפט לעניינים מנהליים, גם אם היא מהווה שיקול אשר יש להתחשב בו, אין בה, כשלעצמה, כדי להטות את הכף בנסיבות המקרה דנן להיעתרות לבקשה. נוכח אורך האיחור, וטיב הטעות המשפטית שעל פי הנטען גרמה לו, אין להקריב את אינטרס המשיבה לסופיות ההליך על מזבח חשיבותה הכלכלית של הסוגיה. אם אכן מדובר בסוגיה בעלת חשיבות העולה בפני בתי המשפט בתדירות, ניתן יהיה להביאה לביקורתו של בית משפט זה במקרה המתאים, מבלי לפגוע באינטרס מוגן של בעל הדין.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית.