בש"מ 4411/10 איירן דה לה קרוז ואח' נ. שר הפנים

בתיק זה ניתנה ביום 15.8.2010 החלטה שבה נעתרתי לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים מיום 5.5.2010, שעסק במעמדם של ילדי עובדים זרים השוהים בישראל כחוק. בית המשפט קמא קיבל את העתירה באופן חלקי, במובן זה שהנושא הוחזר לוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים "כדי לבחון, לפרט ולנמק את החלטתה". בהחלטתי מיום 15.8.2010 ציינתי כי החלטת הוועדה הבין-משרדית עשויה לייתר את הצורך בקיום הליך ערעור על פסק-הדין, אולם הבהרתי כי הארכת המועד כפופה לכך "שההחלטה המנומקת של הוועדה הבין-משרדית תתקבל בתוך זמן לא ארוך". עוד קבעתי כי המבקשים יגישו הודעת עדכון מיד כשתינתן החלטת הוועדה, או בתוך 30 ימים, לפי המוקדם.

ביום 14.10.2010 הגישו המבקשים (באיחור, עקב אי-הבנה), הודעה שלפיה הוגשו הבקשות המתאימות לוועדה הבין-משרדית, אך טרם נתקבלה תשובת הוועדה. המשיבים הגישו תגובה להודעה זו, ובה ציינו כי עניינם של המבקשים נדון בינתיים לפני הוועדה, אך טרם ניתנה החלטה סופית. המשיבים סבורים כי אין מקום להאריך עוד את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין.

לאחר שבחנתי את עמדות הצדדים החלטתי לקבוע מועד סופי להגשת ערעור על פסק-הדין וזאת בשים לב לנתונים שלהן.

בפסק-הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים התקבלה כאמור העתירה באופן חלקי . כלומר, טענות שונות שהעלו המבקשים נדחו, אולם נתקבלה הטענה בדבר פגם שנפל בהחלטת הוועדה הבין-משרדית – פגם המצדיק החזרת העניין לבחינתה ולפירוט החלטתה. לאור פסיקה זו של בית המשפט קמא, נוצרו לכאורה שני נתיבים מבחינת העותרים: האחד , קיום הליך לפני הוועדה הבין-משרדית שבו ייבחנו הנסיבות ההומניטאריות; האחר , קיום הליך של ערעור על פסק-הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, שבו תיבחנה הקביעות הנוספות בפסק-הדין. על רקע זה ציינתי בהחלטתי מיום 15.8.2010 כי ההליך לפני הוועדה עשוי לייתר את הצורך בקיום הליך ערעורי בבית משפט זה.

יש להדגיש כי לכאורה אין בעצם קיומו של ההליך לפני הוועדה – כפי שהורה בית המשפט קמא – כדי לשמוט את הקרקע מתחת לרצונם של המבקשים להשיג על קביעות אחרות בפסק-הדין. בשל כך אין בידי לקבל את טענת המשיבים כי אין כל טעם בהארכת מועד שכן ממילא

המבקשים לא יוכלו להשיג בערעורם על ההחלטה החדשה של הוועדה. כאמור, גם אם נדרשת עתירה מנהלית חדשה כדי להשיג על החלטת הוועדה הבין-משרדית, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לאיין מניה וביה את הטעם בקיום הליך ערעורי על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי הכולל גם קביעות שאינן נוגעות לפן ההומניטארי. למותר לציין כי איני מביע כל עמדה לגבי סיכויי הערעור, והתייחסותי נוגעת אך ורק לעמדת המשיבים כי אין כל טעם בקיום הליך של ערעור שכן לא ניתן להשיג בגדרו על החלטת הוועדה.

עם זאת, בנסיבות המקרה, ובפרט כשאין לפניי הסבר ברור לגבי מהותו של הערעור שעשוי להיות מוגש ולגבי נימוקיו, לא סברתי, ואיני סבור גם היום, כי יש מקום להארכת מועד בלתי-מוגבלת להגשת הערעור. בינתיים, כך מסתבר, בא עניינם של המבקשים לפני הוועדה הבין-משרדית, אולם החלטה עדיין אין. לפיכך, אני קובע כי המועד האחרון להגשת הערעור על פסק-הדין מיום 5.5.2010 הוא 30.12.2010. בכך אין כדי לשלול הגשת כל בקשה מתאימה בגדרי הערעור שיוגש, אם יוגש, לפי שיקול דעת המבקשים (כגון בקשה להתליית ההליך עד שתתברר החלטת הוועדה). בקשה כזו, אם תוגש, תתברר לפי המקובל ובהתאם לנסיבות.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות בהליך שלפניי.

החלטה זו תצורף לערעור – אם יוגש.