פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"ם
4630/11 - א'
בפני:
כבוד הרשם
גיא שני
המבקשת:
ע.נ. פ. ציפויים ועבודות הנדסיות בע"מ
נ ג ד
המשיבות:
1. חברת החשמל לישראל בע"מ
2. ח.רשף קבלנים 1990 בע"מ
בקשה להארכת מועד להגשת ערעור
החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.5.2011, שבה נדחתה בקשתה של המבקשת למתן צו ביניים שיאסור על המשיבה 2 לבצע עבודות איטום במסגרת התקשרות עם המשיבה 1.
דין הבקשה להידחות.
לפי הוראת סעיף 33(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות ), "המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטה אחרת של בית המשפט הוא חמישה עשר ימים". המבקשת טוענת כי בא-כוחה סבר בטעות שעומדים לרשותו 30 ימים להגשת ההליך. טעות מסוג זה אינה נחשבת בדרך כלל "טעם מיוחד" לצורך תקנה 38 לתקנות. אמת, המועד להגשת ערעור ובקשת רשות ערעור על פסק-דין ועל החלטה של בית משפט לעניינים מנהליים קצר יותר מהמועד הרגיל שחל בהליכי ערעור אזרחיים, אך כפי שפסק כבוד השופט א' גרוניס , אין מדובר בדין חדש:
המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע עוד בשנת 2000, בגדרן של התקנות. כלומר, אין מדובר בשינוי במצב המשפטי שארע זה לא מכבר. הדין בנושא זה אמור להיות ידוע וברור זה שנים לא מעטות (בש"ם 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון – מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2009).
אכן, המועדים הקבועים בתקנות הם בגדר "דין מושרש" (בש"ם 8913/06 זרמי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – השומרון (לא פורסם, 20.2.2007)), וככלל, טעות בעניין זה לא תיחשב "טעם מיוחד", זאת בפרט במקום שבו – כבענייננו – יוזם ההליך מיוצג על-ידי עורך דין. המבקשת טוענת כי סברתה המוטעית לגבי מועד הגשת ההליך "חוזקה" בשל כך שבית המשפט המחוזי בהחלטתו הקציב לה עד ליום 12.6.2011 להודיע אם היא מסכימה לדחיית העתירה גופה, זאת בכפוף לזכותה להגיש בקשת רשות ערעור. אין ממש בטענה זו. האחריות להגשת הליך ערעורי במועד מוטלת כמובן על המבקשת, ומכל מקום אין בהחלטת בית המשפט קמא התייחסות למועד להגשת בקשת רשות ערעור אלא למועד להגשת עמדה ביחס להצעת בית המשפט.
עוד אציין כי העבודות נשוא ההליך – עבודות דחופות – נמצאות לדברי המבקשת "בשלבי סיום", ולדברי המשיבות כבר הסתיימו. המבקשת אף מדגישה כי אינה מבקשת ליתן סעד זמני בגדרי בקשת רשות הערעור שיעצור את המשך ביצוע העבודות (ככל שיש עוד מה לעצור). בנסיבות אלה, ולאחר עיון בנימוקי החלטתו של בית המשפט המחוזי, לא מצאתי כי האינטרס של המבקשת בקיום ההליך גובר על האינטרס של המשיבות שלא לקיימו לאחר חלוף המועד הקבוע לכך בדין. ככל שעיקר תכליתה של בקשת רשות הערעור הוא ניסיון לבטל את פסיקת ההוצאות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (וראו למשל האמור בפסקה 9 לבקשה להארכת מועד), הסיכויים לכך אינם נחזים להיות גבוהים.
הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורכי-הדין של המשיבות, בסכום של 1,500 ₪ לכל אחת מהן.
ניתנה היום, ח' בתמוז תשע"א
(10.7.2011
(
.
גיא שני
ר ש ם