בש"מ 4639/10 סימון שמלאשוילי נ. משרד הבינוי והשיכון

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית-המשפט לעניינים מנהליים, שניתן ביום 16.2.2010 ואשר בו נמחקה על-הסף עתירה מנהלית שהגיש המבקש נגד החלטת המשיב שלא להכיר בו כדייר ממשיך ב"דירה ציבורית". הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 15.6.2010.

ראשית – המסגרת הנורמטיבית. המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא שלושים ימים (תקנה 33(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). כאמור בתקנה 38 לתקנות אלה, המועד להגשת הערעור לא יוארך אלא "מטעמים מיוחדים שיירשמו". דרישה זו לקיומו של "טעם מיוחד" באה לאזן בין האינטרס של מבקש הארכה להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, לבין האינטרס של הצד שכנגד, ושל הציבור בכללותו, בהצבת קו-סיום להליכים משפטיים ובחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. שאלת קיומו של "טעם מיוחד" נבחנת בין היתר בהתחשב במשך האיחור, בעוצמת הנימוק שהובא להצדקת האיחור, במידת ההסתמכות של הצד שכנגד ובמהות ההליך וסיכוייו הלכאוריים.

בענייננו, מדובר באיחור משמעותי. כאמור, פסק-הדין ניתן ביום 16.2.2010, ולפי האמור בבקשה הוא הומצא לבא-כוח המבקש דאז מספר ימים לאחר-מכן. הבקשה להארכת מועד (ובצמוד לה הודעת ערעור) הוגשה כארבעה חודשים לאחר שניתן פסק-הדין, קרי: באיחור של כשלושה חודשים. כיצד מסביר המבקש איחור ניכר זה? לדבריו, בשל מצוקתו הכלכלית (שבגינה הוכרז חייב מוגבל באמצעים) לא עלה בידו לשכור עורך-דין שיגיש עבורו את הערעור. רק עשרה ימים לפני שהוגשה הבקשה – כך הוא טוען – עלה בידו לגייס את הסכום הדרוש. עוד טוען המבקש כי ראוי להאריך את המועד להגשת הערעור לאור מהות ההליך, הנסב על אינטרס רב-חשיבות של זכות לדיור; לאור היעדר הסתמכות וציפייה מצד המשיבה אשר לא אצה לפנותו מן הדירה; ולאור סיכוייו הגבוהים של הערעור להצליח.

לאחר שעיינתי בטענות המבקש ובתגובת המשיב החלטתי לדחות את הבקשה שכן לא הוצג לפניי "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד. כאמור, מדובר באיחור ניכר היותר. כלל הוא כי ככל שהאיחור גדול יותר כך גובר משקלם של השיקולים העומדים מנגד ובהם אינטרס ההסתמכות של המשיב והצורך בסופיות הדיון. ראוי להדגיש כי המבקש היה מיוצג בבית המשפט המחוזי. יש להניח – ולא נטען אחרת – כי ידע מהו המועד הקצוב בדין להגשת ערעור. טענתו של המבקש בדבר הקושי הכלכלי לשכור לעצמו עורך-דין לצורך הגשת ערעור נטענה בכלליות, ויודגש כי היעד ייצוג אינו בהכרח טעם מיוחד להארכת מועד (ראו ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט , פ"ד נה(2) 904 (2001)). מעבר לכך, לא מצאתי בבקשה הסבר – לא כל שכן הסבר משכנע – מדוע לא הוגשה למצער בקשת ארכה במועד מוקדם יותר, והכיצד-זה שהבקשה להארכת מועד (יחד עם הערעור) הוגשה "ברגע האחרון" לפני מועד הפינוי שנקבע ליום 17.6.2010. במצב דברים זה עולה שאלה-תמיהה אם העיכוב בהגשת ההליך אמנם נבע אך ורק – כנטען – מקושי כלכלי. ער אני לעובדה שההליך נסב על טענתו של המבקש בדבר זכותו לְהִקָּרֵא "דייר ממשיך". עם זאת, עיון בפסק-הדין של בית המשפט קמא, שדחה כאמור את העתירה על-הסף, ובהודעת הערעור, מצביע על כך שסיכויי ההליך אינם גבוהים במידה המצדיקה פתיחת-שער באיחור כה רב שלא ניתנה לוֹ הצדקה מספקת.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. התיק יובא לפני כבוד השופט נ' הנדל לצורך מתן החלטה בעניין הצו הארעי.