בש"מ 4800/13 פלוני נ. קצין תגמולים -אגף השיקום

1.

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו מיום 3.9.2012.

בפסק הדין אישר בית המשפט לעניינים מינהליים הסכם פשרה בין המבקש, אשר הוכר כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקולים), תשי"ט-1959 [נוסח משלב], ובין המשיב לעניין הטבות שונות להן עתר. המבקש טען כי המשיב לא עמד בהתחייבויותיו לפי הסכם הפשרה והגיש ביום 2.12.2012 בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט. בקשתו נדחתה וכן נדחתה בקשה למתן רשות ערעור על אותה החלטה (בר"ם 678/13, החלטת כב' השופטת ברק-ארז מיום 23.6.2013), ובתוך כך נקבע כי "ככל שיש [למבקש] טענות כנגד פסק הדין עצמו זו אינה המסגרת המתאימה לבררן". עוד יצוין כי המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין במסגרת בר"ם 678/13 הנ"ל, אך בהחלטה מיום 1.7.2013 נקבע כי ככל שהוא חפץ בכך עליו לנקוט בהליך נפרד.

בהמשך לכך הגיש המבקש ביום 4.7.2013, כעשרה חודשים לאחר שניתן פסק הדין, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור עליו, היא הבקשה שבפניי. בבקשה ובתשובה לתגובה שהגיש טוען המבקש כי לאחר מתן פסק הדין הגיש בקשות שונות לבית המשפט קמא ובהן הליך לפי פקודת ביזיון בית משפט ועל כן לא ניתן לומר שהשתהה בהשגתו על ההחלטה, ועוד הוא טוען כי העובדה שנקט בהליך שגוי נוכח העובדה שאינו מיוצג, אינה צריכה לעמוד לו לרועץ. כן טוען המבקש כי השגותיו חורגות מעניינו הפרטי והוא מלין על התנהלותו של בית המשפט בדיון שנערך בפניו, אשר לטענתו לא הבהיר לו את ההשלכות של הסכם הפשרה ואת משמעויותיו.

2.

המשיב מתנגד לבקשה, ולאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובחומר שבפניי החלטתי לדחותה.

כפי העולה מההשתלשלות העובדתית המתוארת הבקשה שבפניי הוגשה מספר חודשים לאחר חלוף המועד להגשת הערעור, ומכאן כי משך האיחור ניכר ביותר.

לטענת המבקש איחור זה אינו צריך לשקול לחובתו שכן לא שקט על שמריו והגיש בקשות שונות (כגון בקשות להבהרה ולתיקון פרוטוקול ובקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט). ואולם אינני סבורה כי העובדה שהמבקש הגיש בקשות שנועדו להבהיר את פסק הדין או לאכוף את ביצועו היה בה כדי לפגום בהסתמכותו של המשיב על פסק הדין וכי היה עליו להניח כי המבקש אינו משלים עימו ומבקש להביא לשינויו או לביטולו. עוד יצוין כי לא ניתן לקבל את טענת המבקש לפיה יש ליתן משקל לכך שאינו מיוצג ועל כן שגה בהליך שהגיש (בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט במקום ערעור), שכן כאמור לעיל הבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט הוגשה ביום 2.12.2012, דהיינו שלושה חודשים לאחר מועד מתן פסק הדין כך שממילא גם באותו שלב חלף המועד להגשת הערעור על פסק-הדין.

לכך יש להוסיף כי המערער מבקש להשיג על פסק דין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה בין הצדדים, ועל כן על פני הדברים סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת אינם תומכים אף הם בהיענות לבקשת הארכה.

נוכח כל האמור לעיל ועם כל ההבנה למצבו של המערער אין מקום להיעתר לבקשה, והיא נדחית אפוא. לפנים משורת הדין ובשים לב למהות ההליך, אין צו להוצאות.