בש"מ 4806/16 חלף אבו עראר נ. נציב שירות בתי הסוהר

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' ברנט ) שבגדרו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת שירות בתי הסוהר שהורתה על הפקעת עונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, באופן שבו עונשו ירוצה בדרך של מאסר במתקן כליאה. לבקשה להארכת מועד צורפה בקשת רשות לערער ובקשה לעיכוב הליכים.

1.

המבקש הורשע לפי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא פוליסת ביטוח. כעולה מפסק הדין של בית המשפט קמא, על המבקש נגזר, בין היתר, עונש מאסר בפועל של 6 חודשים שירוצה בדרך של עבודות שירות. ברקע עונש זה פקיעת רישיון הנהיגה של המבקש 14 שנים עובר להרשעתו והרשעותיו הקודמות של המבקש ב-37 עבירות תנועה לרבות 4 הרשעות בגין נהיגה בזמן פסילה.

2.

תחילת ריצוי עבודות השירות נקבעה ליום 19.10.2014, אלא שהמבקש לא התייצב לריצוי עבודות השירות במועד זה. לבקשת בא כוחו הופנה המבקש בשנית לממונה על עבודות השירות שקבע כי המבקש יתחיל בריצוי עונשו ביום 16.8.2015. המבקש לא התייצב במועד זה ומאותו מועד נמנע מהתייצבות בתואנות שונות, שגובו במסמכים רפואיים שונים שתוקף חלקם למפרע. משך תקופה זו זומן המבקש כמה פעמים לוועדה רפואית אך לא התייצב לפניה, ולא בכל המקרים נימק את אי התייצבותו. ביום 29.2.2016, כשנה וחצי לאחר שהיה צריך המבקש להתייצב לראשונה לעבודות השירות, וכ-6 חודשים לאחר המועד השני שנקבע להתייצבותו לריצוי עבודות השירות, התקיים שימוע למבקש והוא נבדק על ידי רופאת שירות בתי הסוהר. רופאת שירות בתי הסוהר מצאה כי הבעיות הבריאותיות שלהן טען המבקש אינן רלוונטיות להתאמתו לביצוע עבודות שירות ולא היה בהן כדי להצדיק את אי התייצבות המבקש לעבודות השירות ולוועדה הרפואית במועדים שנקבעו לו. על כן המליצה עורכת השימוע על הפסקת עבודות השירות. כעולה מפסק הדין של בית המשפט קמא, בהתאם להמלצה זו החליטה נציבת שירות בתי הסוהר על הפסקת עבודות השירות של המבקש והחלת ריצוי מאסר בפועל. נגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט המחוזי.

3.

ביום 26.5.016 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' ברנט ) את עתירת המבקש. בית המשפט ציין כי המרת עונש מאסר בפועל בעבודות שירות היא פריבילגיה שניתן לבטלה מקום שבו הנאשם לא קיבל על עצמו את האחריות הנלווית לעבודות השירות. בנסיבות העניין נקבע כי לא ניתן לתת במבקש אמון באופן "שיצדיק הזדמנות נוספת לריצוי מאסרו בעבודות שירות" וכי על כן יהיה על המבקש לרצות את מאסרו בבית הסוהר, "תוצאה שנובעת ממחדליו הוא". בית המשפט קבע כי המבקש יתייצב לריצוי מאסרו ביום 15.6.2016.

4.

פסק הדין ניתן כאמור ביום 26.5.2016, והמועד להגשת בקשת רשות לערער עליו חלף ביום 13.6.2016. ביום 14.6.2016 הגיש המבקש את הבקשה דנן להארכת מועד ובצידה כאמור הגיש את בקשת הרשות לערער ובקשה שהוכתרה "בקשה לעיכוב הליכים". בכל הנוגע להארכת המועד עומד המבקש על כך שבא כוחו שגה במניין הימים מאז מועד פסק הדין; על כך שבא כוחו שהה מחוץ לארץ מרבית התקופה; ועל כך שהארכה המתבקשת היא של יום אחד בלבד. לגופה של בקשת הרשות לערער טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא במשקל שנתן למצבו הבריאותי של המבקש; כי ההחלטה אינה נשענת על תשתית ראייתית מספקת; וכי לא הוסברה לו זכותו להיות מיוצג בעת השימוע שנערך בפני קצינה בכירה בשירות בתי הסוהר (סעיף 51ט(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977), דבר שפגע בזכותו להליך הוגן. יוער כי ביום 14.6.2016, מועד הגשת הבקשות, דחה השופט מ' מזוז את בקשתו של המשיב לעיכוב הליכים נוכח עיתוי הגשת הבקשה.

5.

אניח לצורך הדיון כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל (והשוו בש"ם 1615/16 אוחיון נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר הממונה על עבודות השירות

(29.2.2016) ( הרשמת (השופטת) ד' כהן-לקח )), ואדון בבקשה למתן רשות לערער. סבורני כי דין הבקשה למתן רשות לערער להידחות. כידוע, רשות לערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר לפי סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 תינתן במקרים המעוררים שאלה משפטית רחבה או שנודעת להם חשיבות מיוחדת, והדבר נכון גם לעתירות שעניינן החלטות המורות על הפקעה מינהלית של צו עבודות שירות (רע"ב 8274/15 ביניאושוילי נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (21.3.2016); רע"ב 7/86 וויל נ' מדינת ישראל (26.6.1986)). זאת, אף אם ניתן לנקוט בגישה מרחיבה יותר, בשים לב לכך שעתירות אלו הן למעשה בבחינת "גלגול שני" (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009)). במקרה שלפנינו, טענות המבקש נטועות בעניינו הפרטני ואינן מעוררות כל סוגיה רחבה – ואף המבקש אינו טוען אחרת. בית המשפט המחוזי שקל את כל השיקולים הצריכים לעניין, בחן את טענות המבקש לגופן ואיני מוצא עילה להתערב בקביעותיו. אף איני מוצא ממש בטענת המבקש כי נפגעה זכותו להליך הוגן. זאת, שכן מהמסמכים שצירף המבקש עולה כי ניתנה לו האפשרות להיות מיוצג בהליך השימוע. סופו של עניין – אין מקום לדיון נוסף בבית משפט זה לפי אמות המידה המקובלות.

הבקשה למתן רשות לערער נדחית אפוא.