פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"ם
5061/12 - א'
לפני:
כבוד הרשם גיא שני
המבקש:
ביבי דוד
נ ג ד
המשיבים:
1. עו"ד דיינה הר אבן
2. אור הר אבן
3. הועדה המקומית לתכנון ובניה
4. וועדת המשנה לתכנון ובניה
בקשה להארכת מועד
החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בפסק-הדין התקבלה עתירתם של המשיבים 2-1 בנוגע להיתר שניתן למבקש לשי מוש חורג בדירתו (הפעלת גן ילדים). נפסק, כי ההיתר לשי מוש חורג יפקע ביום 30.8.2012, כך שממועד זה לא ניתן יהיה להפעיל בדירה גן ילדים, אלא אם תאושר התכנית לשינוי ייעוד שהגיש המבקש.
פסק-הדין ניתן ביום 14.5.2012, והמבקש הגיש את ערעורו בתאריך 24.6.2012. בפתח הודעת הערעור כתב המבקש כי פסק-הדין הומצא לידיו בתאריך 17.5.2012. אלא שלפי מועד המצאה זה, המועד האחרון להגשת הערעור חל בתאריך 17.6.2012 (תקנה 33(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000), כלומר המבקש איחר בהגשת ההליך. לפיכך הוחזר הערעור למגישו.
עתה, במסגרת הבקשה להארכת מועד (שהוגשה ביום 28.6.2012), טוען המבקש כי ביום 17.5.2012 לא בוצעה המצאה, אלא זהו המועד שבו שוגר פסק-הדין מבית המשפט המחוזי. המבקש מוסיף כי אינו יודע לומר מהו המועד שבו נמסר לעורך-דינו פסק-הדין, וכי "אשר נאמר בכתב הערעור כי בא כוחי קיבל את פסק הדין ב- 17.5.2012 אינו בטוח". בבקשה אף נטען, והדברים לא לגמרי נהירים לי, כי "הכתב שהגיע לעו"ד חשן הגיע ממקור ידוע ולא מאושר".
מכל מקום, אין בידי לקבל את הסברי המבקש לעניין מועד ההמצאה. פסק-הדין הומצא למבקש (באמצעות בא-כוחו) בתאריך 17.5.2012. כך לפי אישור ההמצאה וכך לפי הרישומים ב"נט המשפט". טענתו של המבקש כי המועד הנקוב באישור המסירה – 17.5.2012 – מתייחס למועד המשלוח ולא למועד המסירה, אין לה על מה להישען. אזכיר כי בכתב הערעור עצמו צוין שמועד ההמצאה היה 17.5.2012, וכי עתה בא-כוח המבקש טוען שאינו יודע לומר מהו מועד ההמצאה, הגם שכמובן מחובתו להציג מועד זה בגדרי בקשה להארכת מועד.
עוד אוסיף, כי גם ניסיונו של המבקש "לקצר את האיחור" בטענה שהודעת הערעור נשלחה בתאריך 20.6.2012, אינו מעוגן בדין, שהרי לא מועד המשלוח הוא הקובע אלא מועד הגשת ההליך לבית המשפט (בענייננו הערעור הגיע לבית המשפט, כאמור, ביום 24.6.2012).
סיכומו של דבר, ההליך הוגש באיחור, והתנהלות המבקש מתאפיינת במחדל דיוני שאין לו הסבר כבד משקל. אוסיף כי לאור חשיבותו של ההליך מבחינתו של המבקש, כנטען על ידו, מצופה היה שינהג בזריזות ובשקידה, ולא יתמהמה. עם זאת, יש לציין כי בסופו של יום האיחור בהגשת ההליך אינו גדול מאד, ולמרות המחדלים האמורים איני סבור כי יש לחסום את דרכו של המבקש לבית משפט זה, בפרט לאור מהות העניין ולאור העובדה שעסקינן בערעור בזכות. בנסיבות אלה האיזון הראוי לטעמי הוא לאפשר את קבלת הערעור לרישום, אך זאת בכפוף לכך שהמבקש ישלם למשיבים 1 ו- 2 הוצאות בגין הבקשה שלפניי, בסך של 3,500 ₪. על המבקש להגיש לבית המשפט אישור בדבר תשלום ההוצאות תוך 3 ימים, כתנאי לפתיחת ההליך.
בשולי הדברים אני רואה לנכון לציין כי לבקשה שלפניי שורבבו טענות (לא לגמרי ברורות) בעניין האגרה ובעניין "עיכוב ביצוע", אולם כפי שציינתי בהחלטתי מיום 28.6.2012, אם חפץ המבקש בעיכוב ביצוע או בסעד זמני, עליו להגיש בקשה נפרדת, מסודרת ומנומקת (ראו גם בש"פ 3194/12 רבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.12)). המבקש לא עשה כן.
סיכומו של דבר:
א.
הבקשה להארכת מועד מתקבלת בכפוף להגשת אישור על תשלום הוצאות כאמור לעיל, תוך 3 ימים מעת המצאת החלטה זו (ימי הפגרה במניין).
ב.
ככל שיוגש האישור תפתח המזכירות תיק ערעור מתאים, תתייק בו את כתבי בי-הדין ואת החלטתי-זו, ותנתב את התיק להמשך טיפול כמקובל.
ג.
החלטה זו תומצא לצדדים ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.
ניתנה היום, כ' בתמוז תשע"ב
(10.7.2012).
גיא שני
ר ש ם