בש"מ 6085/15 עותדאללה אחמד נ. ועדה מקומית לתכנון ובנייה גבעות אלונים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת מיום 3.6.2015 בעמ"נ 31328-10-14 (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין נדחה ערעור מינהלי מטעם המבקשים על החלטת ועדת ערר מחוזית של מחוז צפון שעניינה תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. בקשת הארכה המקורית, אשר הוגשה ביום 7.9.2015 בצירוף בקשת רשות הערעור גופה, הייתה לקונית וחסרה. משכך, איפשרתי למבקשים להגיש בקשת ארכה מתוקנת והם אכן עשו כן. בהמשך הגישה המשיבה תגובה לבקשת הארכה המתוקנת ובה הביעה את התנגדותה למתן הארכה.

מן הבקשה עולה כי פסק הדין הומצא למבקשים ביום 16.6.2015, ומשכך המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור חל ביום 16.7.2015. לטענת המבקשים, האיחור בהגשת ההליך נבע משלל גורמים ובהם עומס עבודה של בא כוחם וכן משך הזמן אשר לקח להם לקבל החלטה משותפת בדבר הגשת השגה ערעורית, וזאת גם בשים לב לכך שהם אינם מתגוררים באותו יישוב ולחודש הרמדאן אשר חל אותה עת.

כידוע, נקודת המוצא היא כי בעל דין נדרש להקפיד ולעמוד במועדים הקבועים בדין להגשת הליכים ערעוריים. בית המשפט אמנם מוסמך להאריך את המועד להגשת הליכים כאמור, אולם זאת רק בהתקיים "טעם מיוחד" לכך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). שא לת קיומו של "טעם מיוחד" נבחנת בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה ולאיזון הראוי בין השיקולים השונים ( בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013);

בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (14.3.2011)). בין היתר יש להביא בחשבון, לעניין זה, את משך האיחור, את הטעמים העומדים בבסיסו ואת סיכויי ההליך אשר מתבקשת ארכה להגשתו. ודוק: כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו יהיה בכך, דרך כלל, משום שיקול שלא להיעתר לבקשת הארכה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחנתי את בקשת הארכה על רקע אמות המידה הנזכרות לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי לא מתקיים בענייננו "טעם מיוחד" אשר יש בו כדי להוביל למתן הארכה המבוקשת.

כאמור, אין מחלוקת שהמועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור חל ביום 16.7.2015. בפועל הוגשה בקשת הארכה (בצירוף בקשת רשות הערעור) ביום 7.9.2015,

למעלה מחודש וחצי לאחר חלוף המועד . כלומר, מדובר באיחור ניכר ובכך יש כדי לשקול לעבר דחיית הבקשה. ודוק: משהמועד להגשת ההליך חל לפני תחילת פגרת הקיץ, הרי שלצורך בחינת תקופת האיחור יש להביא בחשבון גם את ימי הפגרה. ממילא אין ממש בטענת המבקשים לפיה מדובר בארכה של "מספר ימים" בלבד.

לאמור עד כה מצטרפת העובדה, כי לא מצאתי בהסברים השונים אשר ניתנו על ידי המבקשים נימוק מבורר לאיחור. למעשה, מן הבקשה עולה כי ביום 16.7.2015 - מועד חלוף 30 הימים הקבועים בדין להגשת בקשת רשות הערעור - טרם גיבשו המבקשים את דעתם האם מעוניינים הם להגיש הליך ערעורי אם לאו. יתרה מכך, מתגובת המשיבה עולה כי ביום 12.8.2015, כחודשיים לאחר המצאת פסק הדין לידי המבקשים וכמעט חודש ימים לאחר חלוף המועד, הודיעו המבקשים למשיבה כי הם "שוקלים" להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין. כלומר, גם במועד זה טרם התקבלה החלטה בעניין הגשת ההליך. ההסברים אשר צוינו על ידי המבקשים - ובהם העובדה כי אינם מתגוררים באותו יישוב; חודש הרמדאן; ועומס עבודה של בא כוחם - נטענו באופן סתמי ואינם יכולים להצדיק את התמהמהותם. מאליה מתבקשת המסקנה כי המבקשים לא פעלו בשקידה הראויה המצופה ממי שמבקש להגיש הליך ערעורי (או שוקל להגיש הליך כאמור). עוד אציין, כי המבקשים יכולים היו להגיש את בקשת הארכה, או למצער לפנות למשיבה בהודעה מתאימה, בתוך המועד , והעובדה כי לא ראו לעשות כן פועלת אף היא לחובתם.

לא נעלמו מעיניי טענות המבקשים לגבי סיכוייו של ההליך, כמו גם לגבי דרך התנהלותה של המשיבה בהליכים הקודמים. עם זאת, על רקע משקלם המצטבר של השיקולים הנזכרים לעיל, ולאחר שעיינתי גם בפסק הדין ובבקשת רשות הערעור והבאתי בחשבון את המשוכה העומדת לפני המבקשים בשל הצורך בקבלת רשות ערעור - נחה דעתי כי אין בטענות אלה כדי להטות את הכף לעבר מתן הארכה המבוקשת.

אשר על כן, התוצאה היא כי בקשת הארכה נדחית. לפנים משורת הדין לא ייעשה צו להוצאות.