בש"מ 6450/21 רחל גלעד וולנר נ. עיריית תל אביב-יפו

1.

המבקשים הגישו נגד המשיבה, עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה ), בקשה לאישור תובענה כייצוגית בעקבות שבעה אירועים של זיהום ים וחוף ומפגעים סביבתיים הנלווים להם. בקשת האישור נדחתה, והמבקשים עותרים להארכת המועד להגשת ערעור על-מנת שיוכלו לפעול לגיוס כספים לצורך הגשתו באמצעות קמפיין מימון המונים. האם נסיבות אלה מקימות "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשתו של הערעור? זוהי השאלה המונחת לפתחי.

2.

המבקשים הגישו כאמור בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד העירייה לפי פרט 6 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות ), המאפשר הגשת תובענה ייצוגית בקשר למפגע סביבתי נגד הגורם המפגע, כמשמעותם של מונחים אלה בחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב-1992. במוקד בקשת האישור הטענה כי העירייה גרמה לשבעה מפגעים סביבתיים בחופי תל אביב-יפו שאירעו במהלך השנים 2018-2012. הבקשה נדחתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים ב-ת"צ 29279-03-18 מיום 10.6.2021 (כבוד השופטת א' כהן ; להלן: פסק הדין ), תוך שהמבקשים חויבו בהוצאות העירייה ובשכר טרחה בסך כולל של 35,000 ש"ח.

3.

המועד האחרון להגשת הערעור על פסק הדין הוא יום 4.10.2021 והבקשה שבכותרת הוגשה ביום 30.9.2021, היינו מספר ימים לפני חלוף המועד להגשת הערעור. לטענת המבקשים, בסמוך לאחר מתן פסק הדין הם ניסו לגייס, באמצעות קמפיין מימון המונים, סך של 70,000 ש"ח, על מנת לשלם את הוצאות המשפט שהוטלו עליהם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן את אגרת בית המשפט וסכום הערובה הדרושים להגשת ערעור. לטענתם, ניסיון זה לא צלח, והם הצליחו לגייס סכום של כ-30,000 ש"ח בלבד, כאשר סכום זה לא נפרע, שכן לפי תנאי גיוס ההמונים אי עמידה ביעד הגיוס הכולל אינה מאפשרת את קבלת התשלום החלקי שגויס. בנסיבות אלה, הסכימו באי-כוחם של המבקשים לשאת בתשלום האגרה ובהפקדת הערובה, וזאת בתנאי שהמבקשים יגייסו או ישלמו מכיסם את ההוצאות שנפסקו לחובתם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בטרם יוגש הערעור. נוכח האמור, פנו המבקשים בבקשה להארכת מועד להגשת הערעור ב-60 ימים, וזאת על-מנת לפעול פעם נוספת לגיוס הכספים באמצעות פרויקט מימון המונים. המבקשים מוסיפים וטוענים כי אופן ההשגה על פסק הדין הוא בזכות, וממילא הבקשה הוגשה בתוך המועד להגשת ערעור, באופן המאיין את ההסתמכות של העירייה על סופיותו, וכי קיימת חשיבות ציבורית לאפשר ערעור על פסק הדין.

4.

העירייה מצדה מתנגדת לבקשה. לטענתה, הבקשה לא כוללת פרטים מספקים בנוגע לגיוס הכספים באמצעות קמפיין מימון ההמונים, ובפרט ביחס למועד בו פורסם הקמפיין. עוד נטען כי למבקשים עמד פרק זמן ממושך לגייס את הכספים הנחוצים להם, בשים לב לכך שפגרת בית המשפט לא נמנית במניין הימים להגשת הערעור, וכי אין סיבה הנראית לעין כי גיוס ההמונים יצליח כעת. המשיבה מוסיפה וטוענת כי סיכויי ההליך הם קלושים באופן המצדיק אף הוא את דחיית הבקשה.

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להתקבל. תקנה 137(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות ) קובעת כי ערעור אזרחי על החלטה שיפוטית יש להגיש בתוך 60 ימים מיום המצאתה. כידוע, הארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי מותנית בקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו" (ראו: תקנה 176(ב) לתקנות). האם קיים בענייננו "טעם מיוחד" להארכת המועד? לשיטתי, התשובה לשאלה זו היא בחיוב, כפי שיובהר להלן.

6.

בשנים האחרונות אנו עדים למגמת התגברות ניכרת ומבורכת במודעות הציבורית לשמירה על איכות הסביבה. מגמה זו מצאה את ביטוייה גם בעולם המשפט, בין השאר על-ידי קביעת רגולציה וחקיקה ענפה בנושא (ראו: רע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' שבתאי , פיסקה 35 לחוות דעתו של כבוד השופט ע' פוגלמן (10.9.2013)). לצד ההסדרה במשפט המינהלי והפלילי, גם דיני הנזיקין הפכו לכלי משמעותי בניהול המערכה למען הגנה על איכות הסביבה, ופסיקתו של בית משפט זה הכירה בחשיבות האכיפה האזרחית בכלל, והתובענה הייצוגית בפרט, ככלי לאכיפה של דיני איכות הסביבה (ראו: רע"פ 8487/11 חברת נמלי ישראל – פיתוח ונכסים בע"מ נ' מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה , פיסקה 9 לחוות דעתו של כבוד השופט י' עמית (23.10.2012); ע"א 6102/13 עצמון נ' חיפה כימקלים בע"מ , פיסקה 46 (24.9.2015); ת"צ (ת"א) 38647-12-09 חצור נ' איגוד ערים אזור דן (ביוב) , פיסקה 2 (16.1.2013); בועז שנור תביעות נזיקין סביבתיות 29 (2011) (להלן: שנור )). כלי זה קיבל ביטוי מפורש עם חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות אשר עיגן – בפרט 6 לתוספת השנייה לחוק – את האפשרות להגיש תובענות ייצוגיות בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מפגיעה באיכות הסביבה.

הכלי של ניהול תובענה ייצוגית סביבתית, כמו תובענות ייצוגיות אחרות, נותן מענה למקרים שבהם תובענות לא היו מוגשות בשל העלות הגבוהה של ניהול התביעה ביחס לערכה הכספי. נוסף על האמור, תובענה ייצוגית סביבתית נותנת מענה לקושי בהגשת תובענה נזיקית סביבתית, בשים לב לכך שבמרבית המקרים לא ניתן לאתר נפגע ישיר מהזיהום הסביבתי ואין מי שיטרח בהגשת ההליך (ראו: שנור , בעמ' 501; ליאור אבו וענבל רובינוביץ "'מי ישמור על החופים?' בעקבות החוק לשמירת הסביבה החופית", הארת דין ב(1) 77, 91 (תשס"ה)). בכך, התובענה הייצוגית מהווה כלי לפיקוח על פעולות השלטון בקשר לחובותיו לשמור על איכות הסביבה וכן מתמרצת מזהמים פוטנציאליים לנקוט באמצעי זהירות מראש על מנת למנוע פגיעה באיכות הסביבה.

7.

יחד עם זאת, בפני התובע הייצוגי ובא-כוחו עומדים מכשולים לא פשוטים בהגשה ובניהול של הליכים ייצוגים סביבתיים. תביעות סביבתיות נחשבות, ככלל, כתובענות סבוכות שנמשכות שנים רבות ושתוצאותיהן כלל אינן וודאיות. הן אף נחשבות כהליך יקר שניהולו דורש משאבים ניכרים לרבות מימון חוות דעת של מומחים בנושא איכות הסביבה. בנוסף, בשל כך מדובר בתחום שעוד מצוי בראשית דרכו בפסיקה הישראלית, עורכי הדין מתקשים בניבוי הצלחתו של ההליך. נוכח מכלול האמור, בעולם כולו ובישראל בפרט הצורך בהשגת מימון לניהול הליך בנושאים סביבתיים עשוי להעלות מכשולים וקשיים רבים (ראו: ת"צ 29117-03-13 יעקובוביץ נ' מי הרצליה בע"מ , פיסקה 3 (29.2.2016); שנור , עמ' 502-501). על כך יש להוסיף ולזכור כי ככלל המאבק בין רשויות השלטון והגורמים המזהמים, להם משאבים ונגישות למיטב אנשי המקצוע, לבין הציבור הרחב אינו מאבק בין שווים (להרחבה ראו: עמית ברכה "פרקטיקה מעשית של צדק" מעשי משפט א 183-182 (2008)).

8.

דומני כי הקשיים הכרוכים בהגשת הליכים בתחום איכות הסביבה צריכים לבוא לידי ביטוי במערכת השיקולים של בית המשפט כאשר הוא בוחן בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי שמקורו בבקשה לאישור תובענה ייצוגית סביבתית. בכלל זה, מקובל עלי כי הקושי בהשגת מימון עשוי להוות, בכפוף ליתר נסיבות העניין, "טעם מיוחד", המצדיק את הארכת המועד להגשת ערעור. הקושי בהשגת מימון להגשת הערעור עשוי אף לגבור בשים לב לשלב הדיוני שבו אנו נמצאים – לאחר שטענות המבקשים נדונו ונדחו על-ידי בית המשפט המחוזי. ואולם, חשוב להדגיש כי מצופה שבקשות מעין אלה יוגשו עובר לחלוף המועד להגשת ההליך, וזאת על מנת שלא ליצור אצל הצדדים הסתמכות על סופיות הדיון ולא להעמיד את בית המשפט בפני עובדה מוגמרת.

9.

מן הכלל אל הפרט – בענייננו, מקובלות עלי טענות העירייה כי בבקשה קיימים חוסרים עובדתיים מסוימים באשר לקמפיין מימון ההמונים שניהלו המבקשים וכי מצופה היה מהם לתמוך את טענותיהם ביתר פירוט. ואולם, במכלול נסיבות העניין, בשים לב שעסקינן בערעור בזכות, ולכך שהבקשה הוגשה מספר ימים עובר לחלוף המועד להגשת הערעור באופן שלא יצר אצל העירייה הסתמכות על סופיות פסק הדין, ובשים לב לפערי הכוחות בין הצדדים, אני סבורה כי הצורך של המבקשים לנסות לגייס מימון להגשת ערעור מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין.

ראיתי לנכון להבהיר לצדדים, ובפרט למבקשים, כי אין לראות בהחלטתי זו משום הבעת כל דעה באשר לסיכויי ההליך הערעורי ככל שיוגש.

10.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת. המועד להגשת ערעור על פסק הדין מוארך אפוא עד ליום 26.12.2021. החלטתי זו תצוין בפתח ההליך, ככל שיוגש, ותצורף לו כנספח.

בנסיבות העניין, העירייה תישא בהוצאות המבקשים בסך של 1,500 ש"ח.