בש"מ 6453/05 משה סבן נ. מדינת ישראל משרד האוצר

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

ההחלטה נשוא הבקשה שבפניי ניתנה ביום 27.5.97, על ידי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה. המבקש טוען, כי בהחלטה האמורה נקבע כי הוא יהיה זכאי לגימלה בשיעור של 65% מן הגימלה המגיעה לו. עוד טוען המבקש, כי רק בחודש ספטמבר 97', כאשר קיבל בפועל את הגימלה, הבין לאשורו את תוכן ההחלטה. כן נטען, כי החלטת הממונה על הגימלה התקבלה במשרד בא כוחו של המבקש ביום 13.9.04 לאחר הגשת תביעה נגד משרד האוצר. המבקש טוען כי כאשר נודעה לו מהות גזר הדין לא היה מיוצג, וכבר חלף המועד להגשת ערעור. הוא לא פנה לייעוץ משפטי, ולא ידע, כהדיוט, כי ניתן להאריך את המועד להגשת ערעור. עוד נטען, כי באותו זמן לא היתה למבקש יכולת כספית ונפשית לערער על ההחלטה, והעניין נשתכח משך תקופה ארוכה.

דין הבקשה להידחות. אין המבקש מצביע על טעמים המלמדים כי השתהותו בנקיטת הליך ערעורי לבית משפט זה היתה סבירה. המבקש ידע עוד בשנת 1997 מה משמעותו של גזר הדין המשמעתי, לגבי גובה הגימלה. הימנעותו של המבקש מפניה לייעוץ משפטי הינה מחדל שלו, אשר אינו יכול להוות עילה למתן ארכה, והדברים אמורים בוודאי אחרי תקופה של יותר משמונה שנים. יש להוסיף, כי דווקא היותו של המבקש הדיוט היא המחייבת פנייה לייעוץ משפטי, על מנת לבחון את החלופות בהן ניתן לנקוט, ואין בנתון האמור כדי לשוות מימד של סבירות למחדלו של המבקש. אכן, בפניי בית הדין המשמעתי היה המבקש מיוצג. זאת ועוד, לא הונחה כל תשתית בדבר מניעה נפשית או כספית כזו, היכולים לתת אפילו הסבר ראשוני להשתהות של כשמונה שנים. במצב זה, אין הבקשה שבפניי קרובה לגלות טעם סביר למתן ארכה, גם על פי אמת המידה המקלה שנקבעה בבש"מ 8870/04 תירם נ' עיריית תל אביב, תק – על 2004(4) 776).

הבקשה נדחית.