בש"מ 6502/13 עמנואל אברה נ. משרד הפנים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע מיום 12.5.2013. בפסק-הדין נדחתה עתירתו של המבקש, אזרח אריתריאה, לבטל את צו הגירוש שניתן בעניינו ולהורות על שחרורו ממשמורת. יצוין, כי הבסיס להחזקתו של המבקש במשמורת מצוי בחוק למניעת הסתננות וב"נוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי".

הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 1.10.2013. בבקשה נטען כי האיחור בהגשת ההליך נבע מחילופי ייצוג שהתעכבו בשל היעדר מקורות מימון, מפעולות משפטיות שבהן נקט עורך-הדין לאחר שנכנס לתמונה, וכן משינויים במצב המשפטי הקשורים בפסק-הדין בבג"ץ 4176/12 אדם נ' הכנסת (16.9.13) (פסק-הדין בעניין ביטול סעיף 30א לחוק למניעת הסתננות). המבקש מדגיש גם כי ההליך חשוב מאד מבחינתו ונסב על זכותו לחירות.

המדינה מצדה מתנגדת למתן הארכה תוך התייחסות, בין היתר, למשך האיחור (לרבות לאחר הסדרת הייצוג), וכן לעובדה שבעניינו של המבקש צפויה להינתן החלטה מנהלית חדשה נוכח פסק-הדין בבג"ץ 4176/12.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי אין מקום למתן הארכה המבוקשת.

לפי תקנה 33(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים הוא תוך שלושים ימים. בית המשפט רשאי להאריך מועד זה "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 38).

כידוע, לצורך בחינת השאלה אם מתקיימים "טעמים מיוחדים", יש לבחון בין היתר את משך האיחור ואת ההצדקה לכך שההליך לא הוגש במועד. בענייננו, מדובר באיחור ניכר ביותר . פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן עוד בתאריך 12.5.2013, ואילו הבקשה להארכת מועד הוגשה כמעט חמישה חודשים אחר כך. כמובן שבמצב דברים זה לא רק שנדרשת הצדקה כבדת משקל לאיחור, אלא שיש להציג נימוק הולם מדוע לא הוגשה ולוּ בקשה להארכת מועד במשך זמן כה רב.

הצדקה כזו לא מצאתי במקרה שלפניי. המבקש טוען כי ביקש להחליף את ייצוגו אך התקשה בגיוס מקורות המימון לכך. ככלל, רצונו של בעל-דין להחליף ייצוג אינו מסוג הנימוקים הצולחים בנקל את דרישת "הטעמים המיוחדים", וודאי כשבעל הדין אף לא מצא לנכון להגיש מבעוד מועד בקשת ארכה. עם זאת, בענייננו, נוכח מעמדו של המבקש ושהותו במשמורת, הייתי מוכן לנקוט גמישות מבחינה זו, אלמלא התברר כי גם לאחר שכבר הוסדר נושא הייצוג, לא נעשתה כל פנייה לבית משפט זה במשך תקופה ממושכת.

אסביר: מן הבקשה שלפניי עולה כי עורך-הדין הנוכחי נטל על עצמו את הייצוג עוד ביום 29.7.2013, והנה למרות זאת הבקשה להארכת מועד הוגשה רק ביום 1.10.2013, קרי: באיחור של למעלה מחודשיים נוספים. ברור, כי אם המבקש אמנם ביקש לקדם את נושא הערעור, היה עליו לפעול (באמצעות בא-כוחו) בזריזות מרבית, ולכל הפחות להגיש ללא כל עיכוב בקשה להארכת מועד. עיכוב של חודשיים נוספים (מעבר לאיחור המשמעותי שכבר נוצר), זאת כשהמבקש מיוצג, אינו יכול להתקבל, ואזכיר כי הדין קובע, ולא בכדי, שערעור על פסק-דין בעתירה מנהלית יש להגיש תוך חודש .

לא נעלמו מעיני הטענות כי העיכוב הנוסף נבע מאיסוף חומר, מהמתנה לפסק-הדין בבג"ץ 4176/12 ומפעולות משפטיות אחרות שביצע עורך-הדין. אלא שנימוקים כלליים אלה אינם יכולים להצדיק את ההתנהלות כפי שתוארה לעיל, וברור לגמרי כי לא הייתה כל מניעה להגיש, לכל הפחות, בקשה מוקדמת יותר להארכת מועד. בעל-דין אשר בוחר לפעול במסלול משפטי אחר, או להמתין ולראות את תוצאותיו של הליך מסוים התלוי ועומד, ובכל זמן ההמתנה לא נוקט כל פעולה לצורך קבלת ארכה להגשת ערעור , אינו יכול לצפות כי לאחר חלוף זמן ניכר, כשיחליט כי הוא בכל זאת מעוניין להגיש ערעור, בית המשפט יראה בכך משום "טעמים מיוחדים" שאינם תלויים בו.

מעבר לאמור, יובהר כי המשיב מדגיש בתגובתו כי עתה יפעל בעניינו של המבקש בהתאם לפסק-הדין בבג"ץ 4176/12, וממילא תתקבל החלטה מנהלית חדשה לגביו (שעליה יוכל להשיג, אם ימצא לנכון, בדרכים הקבועות בדין). בבקשה שלפניי מציין גם המבקש כי המצב המשפטי השתנה וכי יש מקום לבחינה מחודשת של עניינו. אף מטעם זה, איני סבור כי הכף נוטה לטובת מתן הארכה המבוקשת.

סוף דבר: הבקשה להארכת מועד נדחית. בנסיבות העניין לא ראיתי ליתן צו להוצאות.