בש"מ 6910/11 יוסף מהנא נ. פקיד רישוי ואח'

מונחת לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כבוד השופט ב' ארבל), מיום 15.6.2011, שבו נדחתה עתירתו של המבקש בעניין ביטול רישיונות להחזקת שני כלי-נשק שהיו ברשותו. אציין כי הבקשה המקורית שהוגשה (ביום 25.9.2011) נסמכה על הנחות שגויות, אך בהחלטתי מיום 27.9.2011 הבהרתי את מצב הדברים לאשורו, ואפשרתי למבקש להבהיר ולפרט את נימוקי הערעור. עתה, טענתו העיקרית של בא-כוח המבקש היא כי ההליך הוגש באיחור בשל טעות בדין; בא-כוח המבקש סבר כי עומדים לרשותו 45 ימים להגשת ההליך, בעוד שלפי תקנה 33(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים הוא תוך שלושים ימים.

לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבים ובתיק גופו, באתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה.

אכן, המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית משפט לעניינים מנהליים קצר יותר מהמועד הרגיל שחל בערעורים אזרחיים. עם זאת, כפי שפסק כבוד השופט

א' גרוניס , לא מדובר בדין חדש:

המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע עוד בשנת 2000, בגדרן של התקנות. כלומר, אין מדובר בשינוי במצב המשפטי שארע זה לא מכבר. הדין בנושא זה אמור להיות ידוע וברור זה שנים לא מעטות (בש"ם 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון – מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2009).

הנה-כי-כן, המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים הוא בגדר "דין מושרש" (ראו למשל בש"ם 8913/06 זרמי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – השומרון (לא פורסם, 20.2.2007)). לכן, ברגיל, טעות בעניין זה לא תיחשב "טעם מיוחד", זאת בפרט במקום שבו יוזם הערעור מיוצג על-ידי עורך דין. לא מצאתי כי במקרה שלפניי הנסיבות מצדיקות תוצאה שונה. אציין, כי גם הטענות הנוספות שהועלו בבקשה, בעניין העברת התיק מעורך-דין אחד לאחֵר ובעניין עומס על עורך-הדין, אינן מקימות הצדקה מספקת להגשת ההליך באיחור, או למצער – לאי-הגשת בקשה להארכת מועד בתוך התקופה הקצובה בדין (אציין כי בשל תקופת הפגרה עמד לרשות המבקש, בפועל, פרק זמן ארוך כדי להיערך להגשת ההליך). אוסיף, כי לאחר עיון בנימוקיו של בית המשפט המחוזי – הן נימוק הסף הן הנימוקים לגוף העניין – נראה על פני הדברים כי סיכויי ההליך אינם גבוהים במידה התומכת במתן ארכה להגשת ערעור.

אשר על כן, משלא מצאתי כי המבקש הצביע על "טעם מיוחד" למתן ארכה (כנדרש לפי תקנה 38 לתקנות הנ"ל), דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, אסתפק בחיובו של העותר בהוצאות המדינה בסכום של 1,000 ש"ח.