בש"מ 7250/07 נב-בט יזמות בע"מ נ. חיים קליאוט בע"מ

זהו ערעור על החלטת כבוד הרשם י' מרזל 30.7.2007, לפיה נדחתה בקשת המערערים להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

ביום 19.6.2007 הגישו המערערים בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 13.5.2007. בפסק הדין, קיבל בית משפט קמא עתירה שהגישה המשיבה 1 כנגד החלטת המשיבה 2, מיום 11.9.2006 לאשר תכנית להקמת תחנת תדלוק ושירותי דרך בפרדס חנה. בבקשה טענו המערערים כי סברו בטעות שעומדים לרשותם 45 ימים להגשת הערעור ולא 30 ימים בלבד. כן נטען כי משנתבררה להם הטעות, מיהרו להגיש בקשה למתן ארכה בת ששה ימים להגשת הערעור, עד ליום 19.6.2007. עוד טענו המערערים כי היעתרות לבקשה לא תגרום למשיבים כל נזק ואולם דחיית הבקשה תגרום למערערים נזק כבד ועיוות דין. כמו כן, נטען כי סיכויי הערעור גבוהים וכי עולה בו סוגיה חשובה שטרם הוכרעה בבית משפט נכבד זה. המשיבה 2 לא התנגדה למתן הארכה המבוקשת ואילו משיבות 1, 3 ו-4 התנגדו לה.

2.

בהחלטה מיום 30.7.2007, דחה כבוד הרשם את בקשת המערערים בקובעו כי על פי תקנה 33(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות ) המועד להגשת ערעור על פסק דין הוא 30 ימים ולפיכך, היה על המערערים להגיש את ערעורם עד ליום 13.6.2007. עוד קובע כבוד הרשם כי בשל טעות שבדין באשר למניין הימים לא הגישו המערערים את ערעורם במועד והבקשה להארכת מועד הוגשה על ידם ביום 19.6.2007. הרשם סבר כי אין מקום להיעתר לבקשה בציינו כי על פי תקנה 38 לתקנות יש צורך ב"טעם מיוחד" המצדיק את מתן האורכה המבוקשת ואילו טעותם של המערערים, כך נקבע, היא טעות שניתן היה להימנע ממנה בייחוד נוכח העובדה שהמערערים היו מיוצגים בהליך דנא. הרשם הוסיף וקבע כי אף שהמערערים הגישו בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין לפרק זמן של שבועיים

במסגרתה הודיעו על כוונתם להגיש ערעור, הרי משנקפה תקופת העיכוב ולא הוגש ערעור רשאית הייתה המשיבה 1 להניח כי המערערים החליטו שלא לערער על פסק הדין. לבסוף, קבע כבוד הרשם כי משקלה ואופייה של הטעות כאמור וכן הסתמכות הצד שכנגד ומשך האיחור מוליכים אל המסקנה כי המערערים לא הצביעו על "טעם מיוחד" כנדרש.

3.

על החלטה זו מוסב את הערעור שבפניי. לטענת המערערים, האיחור בהגשת הערעור הינו איחור בן 6 ימים בלבד והוא נבע מטעות כנה של בא כוח המערערים אשר סבר כי המועד להגשת ערעור על פסק הדין הינו 45 ימים ולא היה ער לכך שהערעור על פסק דין בעתירה מנהלית יש להגיש על פי התקנות בתוך 30 ימים. נוכח האיחור הקצר ונוכח הטעות הכנה שגרמה לו סבורים המערערים כי ראוי להיענות לבקשתם להארכת המועד ולאפשר להם להגיש את הערעור. המערערים מוסיפים וטוענים כי הרשם לא התייחס כלל בהחלטתו לסיכויי הערעור וביסס את החלטתו אך ורק על הנימוק שמדובר בטעות שבדין ועל אינטרס ההסתמכות של המשיבים כי פסק הדין הפך סופי וחלוט. לטענת המערערים, איחור כה קצר אינו יכול ליצור אינטרס הסתמכות ממשי עד כי אין להביא בחשבון את סיכויי ההצלחה של הערעור.

4.

דין הערעור להידחות בהעדר טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד שנתבקשה. אכן, בית משפט קמא נעתר לבקשת המערערים ועיכב את ביצוע פסק הדין. אולם, משלא הוגש הערעור בתוך פרק הזמן שבו עוכב הביצוע ואף לא במועד הנקוב לכך בדין, בלא שנתבקשה הארכת מועד להגשתו בתוך אותו פרק זמן, צדק הרשם בקובעו כי המשיבה 1 רשאית הייתה להניח שהמערערים החליטו שלא לערער על פסק הדין.

הערעור נדחה.