בש"מ 7371/06 כפר מעש-כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ. חיים גולדשטיין

בפניי ערעור על החלטת הרשמת ש' ליבוביץ' מיום 11.7.06 לפיה התקבלה בקשת המשיב 1 להארכת מועד להגשת ערעור.

1.המשיב 1 הגיש בקשה להיתר בנייה של חווה לגידול סוסים במשק חקלאי הממוקם בכפר מעש. לאחר מספר דיונים בסוגיה, אישרה המשיבה 2 את הבקשה, בכפוף לתנאים שנקבעו בהחלטתה. המערער - כפר מעש - עתר כנגד ההחלטה האמורה לבית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב (השופטת ש' גדות). העתירה התקבלה באופן שנקבע כי ההחלטה בדבר מתן היתר הבנייה מבוטלת.

פסק-הדין ניתן ביום 20.4.06 בהעדר הצדדים, והומצא למשיב 1 ביום 1.5.06. בקשת המשיב 1 בפני הרשמת להארכת מועד להגשת ערעור, הוגשה ביום 7.6.06. טענתו של המשיב 1 היתה כי טעה לחשוב שעומדים לרשותו 45 ימים להגשת ערעור על-פי תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בעוד שלמעשה המועד הקבוע בדין להגשת ערעור בזכות על פסק-הדין האמור הינו 30 ימים (ראו: תקנה 33(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). עוד טען המשיב 1 כי בשל סיבות אישיות לא התאפשר לו להגיש את הערעור במועד וכי הודיע למערער מיד לאחר קבלת פסק-הדין כי בכוונתו לערער עליו. המשיבות 2 ו- 3 לא התנגדו לבקשה להארכת מועד, ואילו המערער התנגד לה.

בהחלטתה קבעה הרשמת כי הטעמים שהציג המשיב 1, כשלעצמם, אינם מצדיקים הארכת מועד וכי על-פני הדברים סיכויי ההליך אינם נראים גבוהים. עם זאת, הוסיפה הרשמת כי פסק-הדין ניתן שלא במעמד הצדדים וכי המערער לא הראה כיצד הסתמך על האיחור בהגשת הערעור בשים לב לכך שלא ידע מתי בדיוק הומצא פסק-הדין למשיב 1. בהתחשב בכך ונוכח משך האיחור (7 ימים) לא מצאה הרשמת כי המערער הסתמך על אי הגשת הערעור במועד או כי שינה מצבו לרעה עקב כך. לפיכך, סברה הרשמת כי האיזון הנכון הינו בקבלת הבקשה להארכת מועד תוך פסיקת הוצאות למשיב 1. אשר על כן, נקבע כי הבקשה להארכת מועד מתקבלת וכי המשיב 1 יישא בהוצאות המערער בסך כולל של 2,500 ₪.

2.בערעורו בפניי טען המערער כי משקבעה הרשמת בהחלטתה כי הטעמים שהציג המשיב, כשלעצמם, אינם מצדיקים הארכת מועד וכי סיכויי הערעור אינם גבוהים, היה עליה לדחות את הבקשה. עוד טען המערער כי ידע מתי הומצא פסק-הדין למשיב 1 בהתחשב בכך שאישור המסירה הוצג באתר האינטרנט, והוסיף כי בנסיבות העניין אין לקבוע כי לא הסתמך על סופיות ההליכים. מנגד, טען המשיב 1 כי דין הערעור להידחות מן הטעמים שהובאו בהחלטת הרשמת.

3.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שבתיק, באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. טענתו של המשיב 1 בפני הרשמת ואף בתגובתו בפניי היתה כי בסמוך לאחר מתן פסק-הדין, ציין בא-כוחו בפני באי-כוח המערער כי בכוונתו של המשיב 1 לערער על פסק-הדין. טענה זו נתמכת בתצהיריהם של המשיב 1 ושל בא-כוחו מיום 12.6.06 (נספח ג לתגובת המשיב 1). המערער לא הכחיש טענה זו בכתבי-טענותיו. עיקר טענתו של המערער היתה כי בנסיבות העניין, לא הראה המשיב 1 "בדרך ברורה" את כוונתו להגיש ערעור, כגון על-ידי הגשת בקשה לבית-המשפט לעניינים מינהליים לעיכוב ביצוע פסק-הדין. לגישת המערער, אין די בהצהרה בעלמא מצד המשיב 1 על כוונתו להגיש ערעור, כדי לשנות מצפייתו הסבירה של המערער לסופיות ההליכים בעניינו. דא עקא, המערער לא ביאר בכתבי טענותיו כיצד הסתמך על האיחור בהגשת הערעור, ולא טען כי שינה מצבו לרעה עקב כך.

בהתחשב בכך שהמערער לא הסתמך על האיחור בהגשת הערעור ולא שינה מצבו לרעה; וכן נוכח משכו של האיחור; אינני רואה להתערב בהחלטת הרשמת להאריך את מועד הגשת הערעור, תוך חיוב המשיב 1 בהוצאות המערער עקב האיחור הנדון. דומה כי בנסיבות העניין, החלטה זו משקפת את האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים, ולפיכך לא מצאתי לשנות ממנה. ברי כי אין בהחלטתי זו כדי להביע כל עמדה לגופו של הערעור שהגיש המשיב 1 על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים.

אשר על כן, הערעור על החלטת הרשמת נדחה.