בש"מ 7765/12עיריית מודיעין מכבים רעות נ. א.ש. ברקאי בע"מ

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז (השופטת מ' נד"ב) מיום 18.7.2012, אשר דחה בקשה לאישור תובענה כייצוגית נוכח הודעה בדבר חדילה מגבייה שהגישה המבקשת, אך פסק לטובת המשיבה גמול וכן שכר-טרחה לטובת בא-כוחה.

הבקשה, ועמה עותק של הודעת הערעור, הוגשו ביום 25.10.2012, יום לאחר שחלף המועד להגשת הערעור. בבקשה ציינה המבקשת כי האיחור הקל בהגשת ההליך נבע מטעות בספירת הימים. כן ציינה המבקשת כי שילמה את הסכום עליו הורה בית המשפט קמא וכי לערעור דנן חשיבות והשלכה ביחס להליכים אחרים שהיא צד להם.

2.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה ניתן לסבור כי יש להחיל בענייננו את הוראת תקנה 33 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים ) על פיה ניתן להגיש ערעור בתוך 30 ימים, ולא בתוך 45 ימים, ועל כן המועד להגשת הערעור חלף כבר ביום 9.10.2012. עוד טוענת המשיבה כי הבקשה אינה מקימה "טעם מיוחד" המצדיק את הגשת הערעור באיחור, וכי עם חלוף המועד להגשת הערעור התגבש אצלה אינטרס ציפיות והסתמכות על פסק הדין, והיא ובאי כוחה עשו שימוש בכספים שהשתלמו לידיהם. לבסוף טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור לגופו אינם טובים.

בתשובה שהגישה שבה המבקשת ומדגישה את ההשלכות הציבוריות של פסק הדין נשוא הבקשה. עוד היא מציינת כי המדובר בתקלה אנושית-טכנית שנבעה בין היתר מציון שגוי של ימי הפגרה ביומן לשכת עורכי הדין, וכי קשה לקבל את טענת המשיבה לפיה בפרק זמן של יממה אחת התגבש אצלה אינטרס הסתמכות שיש בו לשלול את קבלת הבקשה.

3.

שקלתי את טענות הצדדים ובאתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל תוך חיוב המבקשת בהוצאות המשיבה.

צודקת המשיבה כי על-דרך הכלל טעות במניין הימים אינה בבחינת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הליך ערעורי, בנסיבות בהן ניתן היה להימנע מהטעות בנקל באמצעות עיון פשוט בדין או ספירה ידנית של הימים בלוח-השנה. כך במיוחד כאשר מדובר בבעל-דין מיוצג. יחד עם זאת, אין מדובר בכלל מוחלט, ועל כל מקרה להיבחן לפי נסיבותיו.

במקרה דנן, ובהינתן פגרת הקיץ ופגרת חג הסוכות, משך האיחור בהגשת ההליך הינו קל ביותר - יום בודד. בהקשר זה יש לדחות את טענת המשיבה בדבר איחור ממושך יותר בהגשת ההליך וכבר נקבע כי בהתאם להוראת תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010 המועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים הדן בתובענה ייצוגית - ובכלל זאת פסק דין בעניין גמול לתובע הייצוגי ושכר-הטרחה לבא-כוחו - הינו 45 ימים (לפי תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), ולא 30 ימים (לפי תקנה 33(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים) (ראו בש"ם 7209/11 עיריית קרית ביאליק נ' שובל (25.10.2011)).

אכן, איחור של יום אף הוא איחור, אך משך האיחור הוא שיקול רלבנטי בבחינת השאלה האם קיים "טעם מיוחד" למתן ארכה (ראו והשו בש"א 8199/12 רביבו נ' PMN VERWALTUNGS UND BETEILGUNGS (לא פורסם, 20.11.2012)). מן האמור בתשובת המבקשת לתגובת המשיבה עולה כי טעותה של המבקשת בספירת הימים נבעה מן השינוי שחל במועדי הפגרה בהתאם לתיקון שנערך בתקנות בתי המשפט (פגרות), תשמ"ג-1983 ביום 30.1.2012 ( ק"ת , 7089) והתרשמתי כי המדובר בטעות שאירעה בתום לב ושלא מתוך זלזול בהוראות הדין. כמו כן, טענת המשיבה בדבר הסתמכותה על סופיות פסק דינו של בית המשפט קמא ובדבר שימוש שעשו היא ובאי-כוחה בסכומים שהשתלמו לידיהם בהתאם לפסק הדין נטענה בעלמא, והיא לא נתמכה באסמכתא שיש בה להעיד כי ביממה שחלפה מאז הפך פסק הדין לחלוט אכן נעשה על ידי מי מהם שימוש בכספים כאמור וכי שינתה מצבה לרעה. לכך יש להוסיף כי מדובר בהליך של ערעור בזכות, ומבלי לקבוע מסמרות לגבי סיכוייו של הערעור לגופו, סבורני כי אין לחסום את דרכה של המבקשת לבירור טענותיה בבית-משפט זה.

אשר על כן החלטתי לקבל את הבקשה להארכת מועד, אך להתנות את קבלתה לרישום של הודעת הערעור שצורפה לבקשת הארכה באישור שתציג המבקשת, תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו, לפיו שילמה למשיבה הוצאות בסך של 2,000 ש"ח.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים באמצעות הפקסימיליה, ללא דיחוי , וכן תתייק החלטה זו בתיקי השופטים.