בש"מ 8010/12 סביוני כנען ייזום והשקעות נ. עירית צפת

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה, מיום 11.9.2012. בפסק הדין נדחתה עתירתה של המבקשת בעניין חיובה בתשלום דמי ארנונה.

לפי הנטען בבקשה פסק הדין הומצא לבא-כוח המבקשת באמצעות הפקסימיליה ביום 11.9.2012 (וביום למחרת גם בדואר). אלא שבא-כוח המבקשת סבר כי עומדים לרשותו 45 ימים להגשת הערעור – סברה לא נכונה שכן המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא שלושים ימים (תקנה 33 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). המבקשת טוענת כי הטעות בעניין המועד נעשתה בתום-לב, וכי בנסיבות העניין, בשים לב לחשיבות העניין, לסיכויי הערעור וכן לעובדה שנמסרה מבעוד מועד למשיבה הודעה בדבר הכוונה להגיש ערעור, קיים "טעם מיוחד" למתן הארכה. המשיבה מצדה מתנגדת למתן הארכה.

לאחר העיון באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המבקשת טוענת, כאמור, כי טעות בדין היא שגרמה לאיחור בהגשת ההליך. דא עקא, נפסק פעמים רבות כי טעות באשר לדין שבו קא עסקינן אינה נחשבת ככלל "טעם מיוחד". אמת, המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית משפט לעניינים מנהליים קצר יותר מהמועד הרגיל שחל בהליכי ערעור אזרחיים, אך כפי שפסק כבוד הנשיא (אז השופט) א' גרוניס , אין מדובר בדין חדש:

המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע עוד בשנת 2000, בגדרן של התקנות. כלומר, אין מדובר בשינוי במצב המשפטי שארע זה לא מכבר. הדין בנושא זה אמור להיות ידוע וברור זה שנים לא מעטות (בש"ם 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון – מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2009).

כך אז, כך ביתר שאת היום. המועדים הקבועים בתקנות נחשבים "דין מוש רש" (בש"ם 8913/06 זרמי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – השומרון (לא פורסם, 20.2.2007)), וככלל, טעות בעניין זה לא תיחשב עילה למתן ארכה, זאת בפרט במקום שבו – כבענייננו – יוזם ההליך מיוצג על-ידי עורך דין. דומה כי בהקשר זה ראוי להזכיר גם את דבריו של כבוד השופט ס' ג'ובראן שנכתבו אך לאחרונה: "חזקה על עורך דין שיערוך ולו בירור מינימאלי וראשוני באשר לתקופת הזמן במסגרתה רשאי הוא להגיש ערעור. משלא עשה זאת, אין לו להלין אלא על עצמו" (בש"ם 8097/11 מהאנה נ' פקיד רישוי – משרד הפנים (טרם פורסם, 11.1.2012)).

לא נעלמה מעיני הטענה כי המבקשת מסרה למשיבה על הכוונה להגיש ערעור. אלא שטענה זו שנויה במחלוקת בין הצדדים, ואף אלמלא זה היה המצב הרי שהטענה מאבדת מעוקצה נוכח העובדה שהמועד הקבוע בדין חלף-עבר בלי שהוגש ערעור ובלי שהוגשה, בתוך התקופה, בקשה להארכת מועד. עמדה על כך כבוד הרשמת ג' לוין, בנסיבות דומות למקרה שלפניי, בציינה:

במקרה דנן, המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע בצורה ברורה בתקנות לפני שנים ארוכות. הדין בעניין זה הוא ברור, ידוע, ו מוש רש היטב. לאחר חלוף זמן כה רב מאת כניסתן לתוקף של התקנות, אין לראות בטעות בעניין זה כטעות בלתי נמנעת באורח סביר, בייחוד שעה שמדובר ברשות מינהלית הנהנית מייעוץ וייצוג משפטי. על כן הטעות כשלעצמה, הגם שנעשתה בתום לב, אינה עולה כדי "טעם מיוחד". לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות מיוחדות אשר מתווספות לטעות שבדין ומצדיקות הארכת המועד. גם אם נמסר למשיבה על הכוונה להגיש ערעור, כנטען על ידי המבקשת, הרי משעה שחלף המועד להגשת ההליך רשאי היה המשיב להסתמך על כך שלא יוגש ערעור (בש"ם 8927/08 המועצה המקומית קרית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ (לא פורסם, 2.12.2008)).

יצוין כי ערעור על החלטת כבוד הרשמת לוין נדחה על-ידי כבוד הנשיא (אז השופט) גרוניס: בש"ם 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ (טרם פורסם, 2.3.2009)).

נוכח האמור לעיל, ולאחר שעיינתי גם בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי, לא מצאתי מקום למתן ארכה כמבוקש. הבקשה נדחית אפוא. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבה בסכום של 3,500 ₪.