בש"מ 8252/05 עמותת מועדון הכדורגל מכבי חולון נ. עיריית חולון

1.לפני בקשה להארכת מועד מיום 31.8.05. הבקשה הוגשה לשם הזהירות, שכן לטענת המבקשת, פסק הדין מיום 14.4.05, שהוא נשוא הבקשה, היה מותנה בתגובה שהיה על באת כוח המשיבה מס' 1 לשלוח, ואשר עניינה הוסדר רק ביום 20.7.05. המבקשת, עמותת כדורגל נשים, הגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב עתירה מנהלית כנגד המשיבים- עריית חולון ובעלי תפקידים בה, בגין אופן חלוקת התקציבים והקריטריונים לחלוקה. עתירה זו נדחתה, משנקבע כי המשיבים פעלו לפי קריטריונים מוגדרים ומאושרים, וכי תקציבים נוספים שהועברו למשיבה מס' 1 על ידי משרד הפנים הופנו לתיקון ליקויי בטיחות דחופים בקריית הספורט המשרתת בתי ספר ואגודות שונות, בכללן המבקשת. עם זאת, בשולי פסק הדין נקבע כי העתירה נדחית, אך זאת בכפוף להוראה לפיה על המשיבה מס' 1 לוודא כי לא קיימות התחייבויות קונקרטיות שלה כלפי המבקשת אשר לא קוימו, ואם כן- לבחון את שאלת אי קיומן. לצורך הודעה על ביצוע הפעולה האמורה הקציב בית המשפט למשיבה כחודש וחצי. לאחר בירור נודע כי לא קיימות התחייבויות נוספות, ובשלב זה הוגשה הבקשה שלפניי.

2.המבקשת טוענת כי לאור התנאי האמור, והציון בפסק הדין לפיו העתירה נדחתה בכפוף לו, יש לראות את תחילת תקופת הערעור לא בעת מתן פסק הדין, אלא עם גמר הבירור בסוגיית ההתחייבויות הנוספות, בירור שנסתיים רק במהלך חודש יולי 2005, ולפיכך המועד לערעור טרם פג. לפיכך, בקשתה הוגשה רק לשם הזהירות. לגופה של הבקשה נטען כי סיכויי ההליך טובים, שכן פסק הדין של בית המשפט קמא שגוי, וכי שגה בית המשפט המחוזי עת לא בחן את הסוגיה לגופה, אלא התבסס על המציאות הכספית בשטח.

3.המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, הבקשה הוגשה באיחור רב, וזאת כיוון שערעור מנהלי יש להגיש תוך 30 יום מעת המצאת פסק הדין, ולפי טענות המבקשת פסק הדין הומצא לה בשלהי חודש אפריל. נטען כי המבקשת לא נימקה נימוק של ממש את איחורה זה, והסתמכה על פרשנות שגויה של סיפא פסק הדין. המשיבים טוענים כי הסיפא האמורה אינה תנאי מתלה של פסק הדין, אלא הוראה המסדירה את מלוא יריעת המחלוקת בין הצדדים. עוד נטען כי גם לו תיבחן הבקשה לגופה, הרי שלא הוצע בה טעם מיוחד שיסביר את האיחור המשמעותי האמור, ולפיכך דין הבקשה להידחות. במיוחד דברים אמורים נוכח המצב בהליך זה, בו המשיבים הסתמכו על סופיות פסק הדין וחלקו את יתרת התקציבים בהתאם לתוצאתו, כך שכיום הפך ההליך המבוקש לתיאורטי בלבד, שכן אין ביד המשיבים סכומים נוספים על מנת להעבירם למבקשת, גם לו ייפסק שהיא זכאית להם. לבסוף נטען כי המבקשת אינה נקיית כפיים, שכן היא מנהלת הליך מקביל בעניין זה, וזאת במסלול של בג"ץ.

4.לאחר בחינת הבקשה וטענות הצדדים נחה דעתי כי דינה של הבקשה להידחות. מעיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה כי התניה האמורה, לפי תכליתה, אינה מהווה תנאי מתלה לקיום פסק הדין. למעשה דובר ב"הערה". משכך, לו רצתה המבקשת לערער על קביעות שבפסק הדין, היה עליה לפעול לפני זמן רב. לכל הפחות היה עליה להגיש בקשה להארכת מועד בתוך המועד, ובכך למנוע הסתמכות של המשיבה על פסק הדין. כזאת לא נעשה. זאת ועוד: לא מצאתי מענה בטענות המבקשת לטענה לפיה מתנהלת במקביל בבית-משפט זה עתירה לבג"ץ באותו העניין. נוכח משך האיחור, הסתמכות המשיבים והעובדה שעניינה של המבקשת יובא כפי הנטען בפני בית-משפט זה בעתירה לבג"ץ, אני דוחה את הבקשה.