בש"מ 863/10עיריית רמת השרון נ. אהובה קנין

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 2340/05). בפסק-הדין התקבלה בחלקה עתירה מנהלית שהגישה המשיבה כנגד המבקשות, לאחר שנקבע כי עסקת "המכר ללא תמורה" שנעשתה בין המנוח – שהמשיבה היא יורשתו החוקית הבאה בנעליו – לבין המבקשות בטלה, ולפיכך על המבקשות להשיב את החלקה למשיבה. פסק-הדין ניתן ביום 28.12.2009 בהעדר הצדדים. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 2.2.2010.

2.

לטענת המבקשות, פסק-הדין הומצא לידי בא-כוחן שייצגן בפני בית-המשפט המחוזי, עו"ד רווה, ביום 4.1.2010, ולפיכך הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד החוקי להגשת הערעור. המבקשות מוסיפות וטוענות כי לאחר קבלת עותק מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הן ביקשו לשנות את ייצוגן, וביום 24.1.201 מסרו ייפוי כוח לבא-כוחן הנוכחי, עו"ד בויאר. עוד באותו היום (24.1.2010) פנה עו"ד בויאר למשיבה והודיע לה כי בכוונת המבקשות לערער על פסק-הדין וכי מתבקשת הסכמה להארכת מועד. לפי הנטען, בתחילה נתן בא-כוח המשיבה את הסכמתו להארכת המועד אך לאחר מכן חזר בו מן ההסכמה. המבקשות טוענות כי מאחר וייצוגן הועבר למשרדו של עו"ד בויאר ימים ספורים לפני המועד להגשת הערעור, ומאחר ונדרשת לו תקופה נוספת לבירור נתונים עובדתיים ולהכנתו של כתב ערעור, הן נזקקות לאורכה להגשת ערעור עד ליום 15.3.2010. המשיבה מתנגדת לבקשה. לפי הנטען, בא-כוח המשיבה המציא לבא-כוח המבקשות את פסק-הדין עוד ביום 3.1.2010. עוד נטען כי הלכה פסוקה היא כי תקלות בהעברת הטיפול מעורך-דין אחד למשנהו אינן מהוות "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור ולפיכך דין הבקשה להידחות.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שצורף להן באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל בחלקה, תוך חיוב המבקשות בהוצאות מתאימות. אפרט טעמיי לכך.

4.

בהתאם לתקנה 33 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות ), המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים הוא 30 ימים. תקנה 39 לתקנות מוסיפה וקובעת: "ניתנה החלטה שלא בפני בעל דין, יימנה המועד מיום המצאתה לו כדין". בנסיבות העניין שלפניי, פסק-הדין המחוזי ניתן בהעדר הצדדים. לטענת המבקשות, פסק-הדין הומצא לבא-כוחן הקודם ביום 4.1.2010, ולפיכך המועד האחרון להגשת הערעור היה 3.2.2010 . יוער כי לבקשה שלפניי צורף תצהירו של בא-כוחן הנוכחי של המבקשות, עו"ד בויאר, ואולם בתצהיר זה אין התייחסות למועד המצאת פסק-הדין לבא-כוחן הקודם של המבקשות. מנגד, בא-כוח המשיבה טען כי הוא המציא את פסק-הדין המחוזי לבא-כוח המבקשות כבר ביום 3.1.2010. לפי טענה זו, המועד האחרון להגשת הערעור היה 2.2.2010 . טענה זו אינה מגובה בתצהיר, ואף לא ברור האם היתה זו המצאה כדין. במקרה שלפניי אינני נדרשת להכריע בטענות העובדתיות האמורות. בין כך ובין אחרת, מאחר והבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 2.2.2010, הרי היא הוגשה בתוך המועד החוקי להגשת ערעור לשיטת כל אחד מהצדדים. בהתחשב בכך, לא התגבשה אצל המשיבה הסתמכות כי לא תוטרד בהליכי ערעור. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שהמשיבה ידעה כבר ביום 24.1.2010 על כוונת המבקשות להגיש ערעור על פסק-הדין המחוזי, שכן באותו היום פנה עו"ד בויאר לבא-כוח המשיבה והודיעו על הכוונה האמורה.

בהמשך לדברים אלה יוער כי אין חולק שבשיחה ראשונית בין באי-כוח הצדדים עובר להגשת הבקשה להארכת מועד, נתן בא-כוח המשיבה הסכמה בעל-פה למתן אורכה להגשת הערעור, אך לאחר מכן חזר בו מהסכמתו והתנגד לבקשת האורכה עם הגשתה. בא-כוח המבקשות ראה להדגיש עניין זה בטיעוניו. למען הסר ספק, רואה אני להבהיר כי שקלתי את הסוגיה האמורה במסגרת קביעתי לפיה המשיבה הועמדה מבעוד מועד על כך שהמבקשות אינן משלימות פסק-הדין ולפיכך לא התגבשה אצל המשיבה ציפייה לפיה לא תוטרד עוד בהליך ערעורי. יתר הטענות בעניין החזרה מההסכמה הראשונית נוגעות ליחסים בין באי-כוח הצדדים, ואינני רואה להביע כל עמדה בעניינן.

לטעמים התומכים בהעתרות לבקשה להארכת מועד יש להוסיף כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי נראים מספיקים לצורך ההליך שלפניי. (יוער כי מטיעוני בא-כוח המבקשות עולה כי חלק מהטענות נשוא ההליך הערעורי, נדונות במסגרת הליך אחר התלוי ועומד בפני בית-משפט זה – עע"מ 3202/05).

5.

מן העבר השני יש לציין כי הטעם שבבסיס הבקשה להארכת מועד נעוץ בהחלטת המבקשות להחליף את ייצוגן. ככלל, חילופי ייצוג אינם בבחינת נסיבה חיצונית שאינה בשליטת בעל-דין המצדיקה פגיעה בזכויות דיוניות של בעל-הדין שכנגד (ראו: בש"א 407/10 ד"ר אילנה דיין נ' רס"ן ר' (טרם פורסם, 2.2.2010)). בנסיבות המקרה דנן, המבקשות לא סיפקו הסבר לחילופי הייצוג ואף לא הסבירו מדוע חילופי ייצוג אלה נעשו ימים ספורים בלבד לפני תום המועד החוקי להגשת הערעור, ומדוע הבקשה להארכת מועד הוגשה זמן קצר ביותר לפני חלוף המועד להגשת ערעור. התנהלות דיונית זו פועלת לרעת המבקשות.

6.

הנה כי כן, מחד גיסא הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד החוקי להגשת הערעור והמשיבה לא גיבשה הסתמכות על סופיות ההליך. זאת ועוד; על-פני הדברים, סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי מספיקים לצורך הבקשה דנן. מאידך גיסא, חלופי הייצוג, כשלעצמם, אינם מהווים "טעם מיוחד" להארכת מועד, והתנהלותן הדיונית של המבקשות בהקשר זה עוררה קושי כמפורט לעיל. בהביאי בחשבון את מכלול השיקולים האמורים, נראה לי כי האיזון הראוי והמידתי בנסיבות העניין הוא להיעתר לבקשת הארכה, אולם לחייב את המבקשות בהוצאות המשיבה בגין הליך זה. אוסיף כי המבקשות לא הבהירו די הצורך מדוע נדרשת להן אורכה עד יום ה- 15.3.2010, קרי- למעלה מחודש ימים לאחר תום המועד להגשת ערעור לפי דין. לפיכך, אני נעתרת לבקשת הארכה באופן חלקי – עד יום 10.3.2010.

ניתנת, אפוא, הארכת מועד להגשת ערעור עד ליום 10.3.2010, תוך חיוב המבקשות בשכר-טרחת עורך-דין המשיבה בגין הליך זה בסך 2,500 ₪. המבקשות יצרפו החלטה זו לכתב הערעור לכשיוגש. המזכירות תתייק החלטה זו בתיקי השופטים שיישבו בדין אם יוגש הערעור. ההחלטה תומצא ללא דיחוי לבעלי הדין באמצעות הפקסימיליה.