בש"מ 883/06 מרדכי גבריאלי נ. יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלי

ערעור על החלטת הרשמת ש' ליבוביץ, אשר הורתה על חילוט הערבון שהפקידו המערערים לטובת המשיבים.

1.המערערים הגישו לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. הם טענו, כי שגה בית המשפט קמא בהכריעו בעניינם בלא שנערך דיון בעל-פה. בית משפט זה קיבל את טענתם, בקובעו, מפי השופטת חיות:

"...יש, לכאורה, טעם בטענה המקדמית שהעלו המערערים בערעור שבפנינו ולפיה ראוי היה לזמנם לדיון ולשמוע את טיעוניהם בטרם תוכרע העתירה ומשלא נעשה כך לא ניתן להם יומם בבית-המשפט".

בית המשפט הוסיף, אולם:

"יחד עם זאת, מן הטיעונים לגופו של עניין שהעלו המערערים במסגרת הערעור שבפנינו בכתב ובעל-פה ספק רב בענייננו האם מבחינה מהותית יש בפי המערערים טענות נוספות על אלה שטענו באופן מפורט בעתירה, אשר בכוחן לשנות מן התוצאה שאליה הגיע בית-משפט קמא, ומתעורר החשש כי המערערים נאחזים בטענה הפרוצדוראלית, המוצדקת לעצמה, על מנת להאריך את הדיון ולסבכו בלא שיש בכך צורך אמיתי".

ומכאן התוצאה האופרטיבית שנקבעה:

"אשר על כן, אנו מורים על החזרת הדיון לבית-משפט קמא על מנת שיזמן את בעלי הדין לדיון בפניו, ישמע את טענותיהם בהתאם לסדרי-הדין הנוגעים לעניין ועל-מנת שישוב ויבחן את הכרעתו לנוכח טענות אלה".

ולעניין ההוצאות:

"...אנו מורים כי היה והעתירה תידחה גם בעקבות ההתדיינות הנוספת, אזי ישלמו המערערים הוצאות ערעור זה בסך 10,000 ₪ לכל אחת מקבוצות המשיבים, דהיינו המשיבים 2-1 יחד, המשיבה 3 והמשיבים 5-4 יחד ואילו אם תתקבל העתירה לאחר ההתדיינות הנוספת כי אז ישלמו המשיבים למערערים, יחד ולחוד, הוצאות ערעור זה בסך 10,000 ₪".

2.התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי, וזה קבע כי "איני רואה לשנות מהכרעתי המקורית, ופסק דין נשאר על כנו". משכך, פנו המשיבים אל בית משפט זה, וביקשו את חילוט הערבון, לכיסוי הוצאות המשפט שנפסקו לטובתם כאמור. המערערים התנגדו לבקשה. הם טענו, כי אמנם הוראת בית משפט זה בדבר חיובם בהוצאות הותנתה בדחיית עתירתם בבית המשפט קמא - וכך התרחש; ואולם, למעשה, הטעם לחיובם בהוצאות היה, בלשון בית משפט זה, "החשש כי המערערים נאחזים בטענה הפרוצדוראלית, המוצדקת לעצמה, על מנת להאריך את הדיון ולסבכו בלא שיש בכך צורך אמיתי" - ולגרסת המערערים, הדיון בבית המשפט קמא לא היה דיון סרק בו שבו על טענותיהם הכתובות, כי אם דיון מהותי לגופו של עניין. לשיטתם, יש לקרוא את חיובם בהוצאות על רקע החשש האמור, ומשהחשש נתבדה, אין לחייבם בהוצאות, ואין לחלט את הערבון. המשיבים, מצידם, טענו כי חיוב המערערים בהוצאות לא הותנה בסוג הטענות שיועלו על ידי המערערים בדיון החוזר, כי אם אך בדחיית העתירה. גם לגופו של עניין, הם מוסיפים, בדיון בבית המשפט קמא לא נידונו כל טענות מהותיות נוספות מעבר לאלו שהועלו על הכתב.

3.בקשת המשיבים לחילוט הערבון נתקבלה (הרשמת ש' ליבוביץ, מיום 1.1.2006). נקבע, כי:

" דין הבקשה לחילוט ערבות להתקבל. בפסק דינו, אין בית משפט זה מתנה את פסיקת ההוצאות בהתנאות כלשהן, מלבד דחיית עתירת העותרים. למעלה מהנדרש אוסיף, כי מפסק דינו של בית המשפט קמא עולה כי לדעתו, לא נמצא דבר בחוות הדעת השמאית אשר לא היה ידוע לעותרים עם הגשת העתירה".

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערים חוזרים, בעיקרו, על טענתם אותה העלו בפני הרשמת. לשיטתם, יש לבחון את חיובם בהוצאות "באופן תכליתי", ומכיוון שחיובם בהוצאות נבע מהחשש כי בבית המשפט קמא יתקיים דיון סרק, ומאחר וחשש זה לא התממש, אין לחייבם בהוצאות, ואין לחלט את הערבון.

5.לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת הרשמת. בצדק ציינה הרשמת שני טעמים לדחיית טענותיהם של המערערים. הראשון, כי חיוב המערערים בהוצאות הותנה בגורל עתירתם בבית המשפט קמא בלבד, ובלא תלות בטיב הדיון והטיעונים שיישמעו שם. השני, כי עיון בפסק הדין קמא מלמד, לגופו של עניין, כי אכן לא הועלו בבית המשפט קמא טענות שיש בהן תוספת ממשית לנטען על ידי המערערים בכתבי הטענות.

6. הערעור נדחה.