בש"מ 8892/14 סימי סבח נ. מדינת ישראל - משרד השיכון והבינוי

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים תל אביב-יפו מיום 4.11.2014, בגדרו נדחתה עתירה אותה הגישה המבקשת כנגד המשיבות ואשר עסקה בזכאותה לדיור ציבורי. המשיב 1 הותיר את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, ואילו המשיבה 2 מתנגדת לה.

לטענת המבקשת, הטעם לאיחור נעוץ בכך שמספר ימים עובר למועד האחרון הקבוע בדין להגשת ההליך,

היא נפצעה ואושפזה בבית חולים ולאחר מכן הועברה לאשפוז במוסד גריאטרי. טענה זו נתמכה במסמכים רפואיים אשר צורפו לבקשה (אף כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר). חרף היותה של המבקשת מיוצגת, מוכן אני להניח כי באשפוזה, במועד בו אירע, אכן היה כדי להקשות על הגשתו של הערעור במועד. זאת ועוד, ההליך אשר מתבקשת ארכה להגשתו הוא ערעור של פרט כנגד הפעלת סמכות של רשות בהתאם לחוק סוציאלי. על פי פסיקתו של בית משפט זה, בגדר בקשות להארכת מועד להגשת הליך ערעורי כגון דא יש להביא בחשבון את העובדה שקיים "אינטרס ציבורי לאפשר לפרט הטוען למצות את ההליכים השיפוטיים העומדים לרשותו" (בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013), פיסקה 11). לאמור עד כה מצטרפים מספר טעמים נוספים התומכים אף הם במתן הארכה המבוקשת: ראשית , משך האיחור אינו ארוך מאד (הגם שאינו זניח); שנית , המשיבה 1 אינה מתנגדת למתן הארכה המבוקשת, כאמור לעיל; שלישית , המשיבה 2 לא טענה כי הסתמכה על תקופת האיחור דווקא, וממילא עוצמת הפגיעה בציפייתה לסופיות ההליך אינה גבוה ה; ו רביעית , עסקינן בערעור בזכות (להבדיל מבקשת רשות ערעור), ובכגון דא יש ליתן משקל מוגבר לזכות הגישה לערכאות.

בשים לב למשקלם המצטבר של השיקולים הנזכרים לעיל, מצאתי כי לא יהיה זה נכון לחסום את דרכה של המבקשת להגשת הערעור, וזאת מבלי שאביע עמדה באשר לסיכוייו. המזכירות תפתח תיק מתאים ותתייק בו את הודעת הערעור, את הבקשה לפטור מאגרה ומעירבון וכן את החלטתי זו. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.