בש"מ 9020/12 אלענאמי מוסטפא סעיד נ. עיריית רהט

מונחת לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע. פסק-הדין ניתן ביום 1.11.2012 והומצא לבאת-כוח המבקש, לפי האמור בבקשה, ביום 4.11.2012. מכאן שהמועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 4.12.2012 (תקנה 33 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). הבקשה להארכת מועד, ובצדה הערעור גופו, הוגשו ביום 13.12.2012, והנימוק לאיחור הוא אחד: טעות בתום-לב בדבר פרק-הזמן הקצוב בדין להגשת הליך מסוג זה. ביקשתי את תגובת המשיבה לבקשה, וזו מסרה כי היא מתנגדת למתן הארכה.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המבקש טוען, כאמור, כי טעות בדין היא שגרמה לאיחור בהגשת ההליך. אולם, ככלל, טעות מסוג זה אינה נחשבת "טעם מיוחד" להארכת מועד. אמת, המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית משפט לעניינים מנהליים קצר יותר מהמועד הרגיל שחל בהליכי ערעור אזרחיים, אך כפי שפסק כבוד הנשיא (אז השופט) א' גרוניס , "המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע עוד בשנת 2000, בגדרן של התקנות. כלומר, אין מדובר בשינוי במצב המשפטי שארע זה לא מכבר. הדין בנושא זה אמור להיות ידוע וברור זה שנים לא מעטות" (בש"ם 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון – מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2009).

אכן, מועדי הערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט לעניינים מנהליים נחשבים "דין מוש רש" (בש"ם 8913/06 זרמי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – השומרון (לא פורסם, 20.2.2007)), וככלל, טעות בעניין זה לא תיחשב עילה למתן ארכה, זאת בפרט במקום שבו – כבענייננו – יוזם ההליך מיוצג על-ידי עורך דין. ראוי להזכיר כאן גם דברים שכתב לאחרונה כבוד השופט ס' ג'ובראן: "חזקה על עורך דין שיערוך ולו בירור מינימאלי וראשוני באשר לתקופת הזמן במסגרתה רשאי הוא להגיש ערעור. משלא עשה זאת, אין לו להלין אלא על עצמו" (בש"ם 8097/11 מהאנה נ' פקיד רישוי – משרד הפנים (טרם פורסם, 11.1.2012)). בענייננו, אין ללמוד מן הבקשה על בירור כלשהו שנעשה בעניין המועדים.

לאור האמור ולאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שבתיק לא מצאתי כי מתקיים "טעם מיוחד" למתן ארכה במקרה זה. על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבה בסכום של 2,000 ₪.