בש"מ 9061/04 מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון נ. חלמיש-חברה ממשלתית עירוני

1.בפני מונחת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל – אביב יפו מתאריך 27.7.04. לטענת המבקשת, דרוש לה זמן נוסף לשם ליבון ההשלכות האפשריות של פסק הדין, ולשם גיבוש עמדתה בשאלה האם אלה מצריכות הגשת ערעור במקרה דנן. בעניין זה נערכו מספר התייעצויות וצפויה להיערך ישיבה נוספת בקרוב. המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, מיום מתן פסק הדין ועד להגשת הבקשה חלפו למעלה מ - 70 ימים – זמן ארוך למדי שהיה בו די בכדי לשקול, להתייעץ ולגבש עמדה. משחלף המועד להגשת הערעור – סברו העותרים שהגיעו לסופם של ההליכים ושתמה ההתדיינות הממושכת מזה שלוש שנים.

2.לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבים ובפסק דינו של בית המשפט קמא, דעתי היא כי דין הבקשה להתקבל. המועד להגשת הערעור על עתירה מנהלית קבוע בתקנות בתי משפט לעניינים מנהלים (סדרי דין), התשס"א - 2000 בתקנה 33 (א) והוא עומד על שלושים ימים ממתן פסק הדין. על אף שממועד קבלת פסק הדין ועד למועד הגשת הבקשה ביום 10.10.04 חלפו ימים רבים, הרי שבאתי לדעה כי הלכה למעשה טרם חלף המועד להגשת ערעור על העתירה המנהלית. את הימים להגשת הערעור יש לספור החל מסוף פגרת הקיץ, ולהוסיף עליהם יום אחד של שביתה שאירעה במהלך תקופה זו. חישוב זה מראה כי סיומה של התקופה היה במהלך פגרת חג הסוכות והבקשה שבפני הוגשה בתוך המועד, על כן. גם אם טעות בידי בהקשר זה, הרי שהמדובר לכל היותר באיחור של מספר ימים שקשה לראות בו – בנסיבות האמורות לעיל בדבר המועדים השונים והפגרות – כמגבש את אותה ה"חסינות" לצד שכנגד שבגינה ראוי הוא למנוע מבעל דין לממש את זכות הערעור המוקנית לו בדין. אשר על כן, דין הבקשה להארכת מועד להתקבל.

3.נוכח העיכוב שהיה עד כה בהגשת הערעור, והזמן הרב שחלף למן מתן פסק הדין בערכאה הראשונה, אני מורה בזאת כי הערעור יוגש תוך עשרה ימים מעת המצאת החלטתי זו.