בש"מ 984/14 שלום מרדכי ישראל נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של כבוד הרשם ג' שני

(בש"ם 171/14-א') מיום 22.1.2014 בה דחה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

כעולה מהחלטת הרשם, ביום 8.1.2014 הגיש המערער לבית המשפט "בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי" שניתנה ביום 24.6.2013 לפיה נמחק ערעור שהגיש המערער מחמת אי תשלום אגרה והפקדת עירבון. בפתח הבקשה הוסף בכתב יד, כי מתבקשת הארכת מועד להגשת ערעור. בהחלטתו מיום 9.1.2014 קבע הרשם, כי אם חפץ המערער בהארכת מועד, עליו להגיש בקשה מנומקת בה יסביר מדוע לא הוגש ההליך במועד ומהו הטעם המיוחד שיצדיק את הארכה. בעקבות זאת הגיש המערער מסמכים נוספים ובהם "בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור". הרשם מצא לדחות את הבקשה בקובעו כי המערער לא הציג עילה מבוררת למתן הארכה. נקבע, כי המערער פנה לבית משפט זה בחלוף למעלה ממחצית השנה לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הרשם דחה את טענת המערער לפיה המשיבה הגישה בקשות שונות שגרמו לבלבולו, שכן אלה הוגשו לפני חודשים ארוכים וכי טענה זו אינה מצדיקה את הגשת ההליך במועד שהוגש. כמו כן דחה הרשם את טענת המערער כי נדרש לו זמן "לסגנן ערעור", לנוכח פרק הזמן שנקבע בדין להגשת ערעור, שחלף מזמן. בנוסף נדחתה טענת המערער לחוסר הבנה וידיעה, משהן כלליות ואינן מהוות טעם מיוחד. כמו כן ציין הרשם כי המערער פנה במכתב לנשיאת בית המשפט המחוזי בנוגע לערעור שנמחק וזו השיבה לו עוד ביום 31.7.2013 כי הדרך להשיג על החלטה שיפוטית היא נקיטת הליך מתאים לפי החוק. כמו כן קבע הרשם כי מעיון בבקשה, קשה למצוא תשתית עובדתית ומשפטית לכאורית למתן סעד בבית משפט זה.

מכאן הערעור שלפניי בגדרו טוען המערער כי מכתבה של נשיאת בית המשפט המחוזי הומצא לו בראשית אוגוסט 2013, אז חלה תקופת פגרת בתי המשפט, וכיוון שחלו לאחר מכן חגי תשרי, הרי שלטענתו, הוגש ההליך באיחור בן חודשיים בלבד. המערער מוסיף שהעיכוב בהגשת ההליך נבע מחוסר יכולתו לגייס כספים, וכי הוא מנהל הליכים זה 17 שנים, ולכן ארכה בת ארבעה חודשים לא תזיק. המערער מוסיף שהטעם המיוחד למתן הארכה הוא פסק דין שניתן בבית משפט זה, ולטענתו דחיית הבקשה הסבה לו עיוות דין.

לאחר עיון בהודעת הערעור על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ערכאת הערעור אינה מתערבת בנקל בשיקול דעת הרחב הנתון לרשם (ראו למשל בש"א 1591/14 וולינסקי נ' ליאור

(17.3.2014)). במקרה דנן, החלטת הרשם ניתנה בגדר מתחם שיקול דעתו והמערער לא הציג עילה להתערבות בהחלטה. אכן, משכו של האיחור רב והמערער לא הצביע על טעם מיוחד להצדקתו. אפילו הייתי מקבל את גישת המערער כי ההליך הוגש באיחור בן חודשיים – ואיני סבור כך –

הרי מדובר בפרק זמן ניכר, שלא הוסבר. בנוסף, אם מצבו הכלכלי של המערער אינו שפיר, הוקנתה בידו ההזדמנות להגיש את ההליך במועד ולצדו בקשה לפטור מאגרה ומעירבון, ככל שהזדקק לכך. בנוסף לכך, מסקנת הרשם לפיה קשה להניח מעניינו של המערער תשתית עובדתית לכאורית למתן סעד, עומדת בעינה אף לאחר עיון בערעור שלפניי.

סיכומם של דברים, דין הערעור להידחות.