בש"פ 10005/01 שלמה זר נ. המוסד לביטוח לאומי

השופט א' מצא:

ביום 5.12.92 לקה העותר באוטם שריר הלב. העותר ביקש מן המשיב (המוסד לביטוח לאומי) להכיר בהתקף כבפגיעה בעבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי. משדחה המשיב את בקשתו, הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע. תביעתו נדחתה, ובית הדין הארצי לעבודה - שלפניו השיג העותר על צדקת ההכרעה בעניינו - דחה את ערעורו. מכאן העתירה שלפנינו.

העתירה אינה מגלה עילה להוצאת צו על תנאי. בתביעת העותר נטען, כי ביום 3.12.92 פרץ ויכוח בינו לבין חברו לעבודה, שהיה מלווה בגידופים ואף בהרמת-יד מצד חברו כלפיו; וכי סמוך לאחר אירוע זה חש ברע. אלא שבית הדין האזורי לעבודה - בהסתמך על התרשמותו מן העדויות ועל יסוד החומר הרפואי - פסק לדחות את גרסת העותר. בית הדין לא שוכנע בדבר עצם קיומו של "מאורע חריג" בעבודתו של העותר; ובהיעדר סמיכות זמנים בין המאורע, עליו סמך העותר את תביעתו, לבין הופעת האוטם, לא מצא יסוד להניח שבין השניים התקיים קשר סיבתי. בערעורו השיג העותר על הכרעתו העובדתית של בית הדין האזורי, אלא שבית הדין הארצי לא ראה מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי. כן ציין, כי מן התיעוד הרפואי המתייחס לאשפוזו של העותר נובע, כי בעת קבלתו לאשפוז (ביום 6.12.92) סיפר העותר כי "הכאבים הופיעו כשעה טרם קבלתו באופן פתאומי, ולראשונה בחייו".

בעתירתו חוזר העותר ומשיג על צדקת ההכרעה העובדתית בעניינו. אלא שבית-משפט זה אינו מהווה ערכאת ערעור על פסיקותיו של בית הדין הארצי לעבודה. מן העיון בטענותיו לא עולה, שבפסק הדין נשוא העתירה נפלה טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב את התערבות בית המשפט לתיקונה.

אשר על כן החלטנו לדחות את העתירה על הסף.